חמודה, אל תגעי בג’וק המת

אני באמת לא ממש יודעת מה לחשוב על מחאת האוהלים. אני בטוחה שיש אנשים שהם במצוקה אמיתית. ברור שיש בעייה עם הדיור - חסר, אז אנשים בבעייה. ויש פערים, ויש קרטלים, ואני מיליון אחוז עם הרופאים. אבל אני לא מדברת על האנשים המסכנים באמת. אני מדברת על רוח הפינוק שעולה מהמאבק הזה.

תגידו, רק לי נדמה שלא כל-כך רע כאן? לפחות יחסית למדינות אחרות? הייתי צריכה לקפוץ לקניון גדול בכפר סבא, 11 בבוקר, בסתם יום של חול - אפילו לא בחופש הגדול. לא הצלחתי למצוא חנייה. היה מפוצץ. בתי הקפה, החנויות. אנשים יוצאים ומבלים וקונים-  זאת מצוקה? בשביל זה צריך לרדת מהארץ, ועוד לגרמניה?

הרשו לי לספר לכם ספור קטן. בעלי הוא עובד הייטק. אני לא עובדת בכלל, או לפחות לא מכניסה הכנסה משמעותית. גג פעמיים קנייה בסופר. ולמי שמגיע לבלוג הזה בפעם הראשונה, נתברכנו במשפחה ממש לא קטנה. (תסתכלו בצד). באיזשהו שלב בעלי החליט שהוא רוצה לקחת שנה חופש, כדי ללמוד. ברוך ה', היו לנו חסכונות, והחלטנו שזה אפשרי כלכלית, אז הוא יצא ללימודים, לקח חל"ת מהעבודה. 

והנה, באים אליו כל מיני חבר'ה מהעבודה. הבעל עובד הייטק, מרוויח משכורת מכובדת. גם האישה עובדת, לפעמים גם היא הייטקיסטית. יש להם אולי ילד, אולי שניים. 

"איך אנחנו מקנאים בך!" הם אומרים לו. "היינו מתים לעשות כמוך - אבל אנחנו פשוט לא יכולים...לא גומרים את החודש..."

אז איך זה, תגידו? איך זה שאנחנו, עם בלי עין הרע ילדים, ואישה שלא ממש מרוויחה, גומרים את החודש - והם לא? וילדים זה בהחלט הוצאות: מזון, ושכר לימוד (גם אצלנו אין חינוך חינם, חברים) ושכ"ל של ישיבות ואולפנות זה לא צחוק. וברוך ה', אני ממש לא יכולה לומר שאנחנו חיים בצמצום. אם הייתי רוצה לחסוך יכולתי לחסוך הרבה (תקציב הקורנפלקס שלנו מרקיע שחקים). הילדים לבושים בסדר, הולכים לחוגים, ולא חסר להם לדעתי שום דבר משמעותי בחיים. אפילו שולחן פינג פונג יש לנו.   

הערה חשובה מאוד: זה שהמצב הכלכלי שלנו הוא בסדר גמור זה קודם כל בגלל שריבונו של עולם עוזר לנו שהוא יהיה כזה. הוא מאוד בקלות היה יכול להיות אחרת, גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד, ואני אומרת תודה מכל הלב (לא מספיק אומרת, אבל צריכה להגיד) על כך שלא חסר לנו כלום. 

חושבני, שגם מדובר  בסדרי עדיפויות. ואולי זה גם קשור לצורת החיים שלנו, הדתית. 

אני לא קונה מותגים. בפרינציפ - ומעולם לא היתה אצלי דרישה כזאת.

יש לנו כמה מחשבים לא מהחדשים - וגם הם יותר מדי, לטעמי. 

אין לנו פלזמה - למען האמת  אין לנו בכלל טלוויזיה, ככה שזה לא חסר. 

אנחנו קונים הרבה יד שתיים. רק לפני שבועיים קנינו אחלה מיטת קומותיים בחמש מאות שקל, במצב מעולה. הרשת מלאה בכמעט כל מוצר שתרצו במחירים נמוכים, ואני לא רואה שום סיבה לקנות חדש, זה ממילא לא חי אצלנו יותר מדי זמן. אגב, את המנהג הזה אנחנו נוהגים עוד מהחתונה, אלא אם כן יש סיבה  מיוחדת לרצות חפץ יד ראשונה. ככה אנחנו קונים טלפונים ניידים, מחשבים, מה שתרצו. 

אנחנו  כמעט ולא יוצאים למסעדות- בכלל, אנחנו לא בליינים. זה לא מעניין אותנו, וכשמגיע הערב אנחנו במילא מתים מעייפות... פעם בשבוע אנחנו מזמינים לחבר'ה פיצה אחרי שהם מסדרים את הבית לשבת - הוצאה של איזה מאה שקל לשבוע, ובזה זה מסתיים. 

נופש - אין חו"ל, מבחינה עקרונית דתית (למרות שהשנה כמעט טסנו לצורכי עבודה ובסוף לא...) נוסעים כל קיץ לצימר לכמה ימים, קצת טיולים, איזה אטרקציה או שתיים, וזה מספיק בהחלט.

חוגים - שני חוגים לילדים מגיל חובה/ א' נראה לי די והותר. כל העניין הזה של חוג יוגה לתינוקות או חוגי בישול לילדים בני שנתיים נשמע לי מגוחך לגמרי.

טוב, לא משנה, כל משפחה מוצאת את מה שחשוב לה ומה שלא. אבל הרבה אנשים יכלו לחיות הרבה יותר טוב עם הוצאות מחושבות, בלי להכנע לשטיפת המוח התקשורתית שקוראת להם לצרוך בלי סוף דברים שהם יכולים להסתדר נהדר בלעדיהם. לחשוב קצת על ההכנסות ועל ההוצאות - ואם יש תקופה קשה, להצטמצם קצת. ואם קשה למצוא שכירות באיזור יקר- לעבור לאזור זול יותר.

(אגב, מילה קטנה על ההתנחלויות: כל מי שמאשים אותם, מוזמן לבוא בימי רביעי אחר הצהריים למרכז היישוב שלי. אז מגיע השר מהממשלה ומחלק שקים של דולרים. סתם...אל תקחו אותי ברצינות. גם פה כבר מתחיל להיות יקר-  היצע וביקוש, ואנחנו עדיין די מוקפאים. אבל תחשבו על מה יקרה למצוקת הדיור אם כמעט חצי מיליון האנשים שחיים מעבר לקו הירוק יצטרכו להצטרף לחבר'ה בין גדרה לחדרה.  )

ועכשיו גיליתי מישהו שמסכם מצויין את התחושות שלי: פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג שלא שמעתי עליו בחיים, אבל הזדהיתי עם דבריו מאוד.