אני יושבת מול המחשב שלי.

ומקשיבה לפינק פלויד.

בלי אלכוהול או שום דבר אחר.

תוך כדי שיורדות לי דמעות.

אחת אחרי השניה.

ואני מרגישה נורא.

ריקה.

אני תוהה מה זה אומר על המקום אליו החיים שלי הולכים.

או מה זה אומר עליי.

על הכלום שאני מנסה למצוא בו משמעות כל הזמן מחדש.

החיים שלי ריקים.

אני רק חיה מסדרה. לפייסבוק. לקצת לימודים כדי לגוון. לעבודה. לynet.

מחכה כאילו שמשהו רע יקרה שיוציא אותי מהמרמור הכללי על החוסר תועלת של הכל.

כי אפילו אם משהו טוב היה קורה. 

אני לא חושבת שאני מספיק פה כדי להעריך את זה.

והדמעות לא מפסיקות לרדת (brian damage ממשיך בלופים).

ואני כותבת משהו.

לראשונה מזה המון זמן.

משהו רע.

סתמי.

אבל משהו.

ואני לא יודעת איך להיות אני שוב.

i'll see you in the dark side of the moon

או משהו כזה.