ביקשתי את זה?!

מישהו מכם פעם חשב על זה שהוא פשוט רוצה לקבל מכה בראש ולשכוח מהכל? להתחיל הכל מחדש? או שמישהו מכם חשב על זה שהוא כל כך לא מתאים לחיים האלה... שזה פאשלה של אלוהים שהביא אותי לפה... אני שונאת את החיים האלה. אני שונאת את עצמי, את ההורים שלי. שונאת את הרחמים העצמיים האלה שמגיעים מדי פעם ואני לא שולטת בזה וחייבת להתפרק.

אני רק אומרת על כמה שאני לא רוצה שירחמו עלי והינה אני בוכה על החיים המזדיינים שלי... ממש חיים מושלמים.

אם קראתם את הפוסט הראשון אז בטח ראיתם שדיברתי על אביב שהוא לא לצידי...

אביב היה חבר שלי בגיל 16 וחצי ואחרי חצי שנה של של זוגיות ואהבה אין סופית הוא נפל בצבא באיזו פעולה מבצעית... הוא היה בצנחנים.

וכשכבר הצלחתי לצאת מהמוות שלו אחרי שנתיים עברתי את התקיפה. כוסאמק. חלאס!!!!!!! אין לי כוח יותר חלאס!

אוףףףףף בא לי לצרוחחחחחחח

וכל מה שאני רוצה זה לישון. שיעזבו אותי בשקט כבר.

לפני כשנה עברתי את התקיפה... הייתי חודשיים בטיפול עד שהתגייסתי לקורס משקיות תש, חלום שהיה לי כמה שנים כבר. לאחר חודש ושבוע בקורס נאלצתי לחתום ויתור אחרי שחלה התדרדרות במצב הנפשי שלי והבנתי שאת התפקיד הזה לא אוכל למלא כראוי למשקית תש. החלטתי לא לסכן חיילים שיצטרכו את העזרה שלי ולא לסכן את עצמי בזה שישחררו אותי על 21. רק אחרי ארבעה חודשים אחרי תחנונים לקבן קיבלתי תור אצל עובדת סוציאלית, התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית צבאית. ההתקפים עלו שוב, בתדירות יותר גבוהה והרגשתי שאני שוקעת. לאחר שיחה עם הפסיכולוגית המדהימה שלי החלטנו יחד שאני צריכה להתחיל טיפול תרופתי יחד עם הטיפול עם הפסיכולוגית.הלכנו יחד לפסיכיאטר צבאי והוא אבחן אותי כאחת שיש לה PTSD (פוסט טראומה). נתן לי כדורים נגד דיכאון וחרדה ושלושים כדורי שינה. אחרי פחות משבוע קיבלתי שוב התקף... הפעם יותר חמור... ניסיתי ליצור קשר עם הפסיכולוגית שלי אך היא לא ענתה... ניסיתי להתקשר לידיד שלי אבל גם אצלו לא הייתה תשובה. אחרי זה הסתבר שלא היה לי בכלל המספר הנכון של הפסיכולוגית. לקחתי 15 כדורי שינה והתפללתי שלא אקום יותר. ממה שסיפרו לי, כי אני לא זוכרת כלום, דיברתי עם מישהו מהפורום של נפגעות תקיפה מינית והוא ניסה לשכנע אותי ללכת להקיא את הכדורים ולאחר שלא הסכמתי הוא התקשר למשטרה ובארבע בבוקר הם הגיעו אלי הבייתה העירו את ההורים שלי ואמרו להם שהם קיבלו טלפון שהבת שלהם ניסתה להתאבד. אבא שלי רץ אלי לחדר וראה שאני מסטולה לגמרי, אמר לשוטרים שאני בסדר והיה איתי כל הלילה עד לבוקר. אתם בטח שואלים את עצמכם איך הוא לא התקשר לאמבולנס ישר... אבא שלי רופא, וברגע שבדק אותי וראה שאני בסדר החליט לחכות עד לבוקר.. קמתי בבוקר ולא הבנתי מה קורה.. אמא שלי הייתה בטלפונים היסטריים לפסיכולוגית ולמפקדת שלי. לא הצלחתי ללכת ישר, הלכתי כמו שיכורה ולא היה לי שיווי משקל בשיט. אמרתי להם "אני רוצה להתאשפז". היגעתי לבית החולים, שם פגשה אותי פסיכיאטרית של בית החולים והפנתה אותי למלחקה הפסיכיאטרית של בית החולים. כמובן שהפסיכולוגית הצבאית שלי הייתה איתי כל הזמן הזה יחד עם ההורים שלי. אחרי שבוע ששהייתי שם החליטו להעביר אותי לאישפוז יום- מהבוקר עד לצהריים שלוש פעמיים בשבוע, טיפול בקבוצות- טיפול בעיסוק, טיפול בתנועה, באומנות, אפילו באפייה, וכמובן פעם בשבועה שיחה עם הפסיכולוגית שלי (אחת חדשה מהצוות של המחלקה) ועם הרופאה שלי.

שם יש מגוון של אנשים. כל אחד בא עם הרקע שלו, הבעיות שלו.. בין אם זה דיכאון, או הפרעת אכילה, פוסט טראומה כמוני גם יש, אבל מטראומה שונה. הכי קרוב שהייתה לי זאת אישה אחת מדהימה שעברה הטרדה מינית בעבודה.

בכל מקרה היום הייתה לי פגישה עם קצינת אישפוזים שהציעה לי מה שנקרא "תביעה בגין החמרה". בעיקרון זה לתבוע את משרד הביטחון על זה שבמהלך השירות הצבאי שלי המצב הנפשי שלי החמיר. וגם הודיעה לי חגיגית שאחרי פסח יש לי הערכה מאותו  פסיכיאטר ששחרר אותי הבייתה עם השלושים כדורי שינה כדי לראות מה יהיה איתי, אם אני הולכת הבייתה או חוזרת לשירות סדיר וכל הבולשיט הזה.... אני כמובן הולכת להילחם על השירות שלי, עשיתי הרבה ויתורים אחרי התקיפה, בין אם זה בבית ספר שעכשיו יש לי להשלים את כל שנת י"ב, ובין אם זה רישיון או בנים... על זה אני לא מוותרת לעצמי, אני אעשה את זה כמו כולם, ובגדול. הגייסתי עם מוטיבציה ענקית וככה אני אשתחרר.

למי שלא יודע מה זה פוסט טראומה יש כאן הגדרה שמתארת בדיוק מה זה:

בזמן החשיפה לאירוע הטראומטי המערכת הנפשית מוצפת בגירויים שואתם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. הגירויים הללו נותר במערכת בצורתם הגולמית והלא מעובדת, ומדי פעם שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית. באופן זה, הנפגעים חווים מחדש את האירוע הטראומטי באופן פיזי או נפשי, ממש כאילו הוא קורה שוב ושוב. דימויים, זיכרונות, רעשים וריחות שהיו בפועל בזמן התרחשות הטראומה שבים ותוקפים את הנפגע. מכיוון שחודרנות טראומטית כזאת מכאיבה מאוד הנפעים מנסים להימנע מכל דבר שעשוי להזכיר להם את האירוע הטראומטי. כך נוצר מעגל של חודרנות מצד אחד והימנעות מצד שני. מעגל זה הוא לב לבה של התסמונת הפוסט טראומטית, הנקראת בשפה המקצועית PTSD .

לכל המעוניין:

אין לי כוח יותר למה שקורה סביבי.

בין אם זה רויטל שעושה לי את המוות,

שיר בטירונות ואין לי דרך לדבר איתה...

התקשרתי לאיבי אבל הוא לא עונה... רק שישב איתי לסיגריה, בטוח היה מרגיע אותי.

עמית משפיל אותי כל פעם מחדש וכמובן שאני ממשיכה לרצות להיפגש איתו.

אני מפחדת ממה שהולך לקרות אבל אני כבר לא מוצאת פיתרון אחר, השלמתי עם זה שאני חלשת אופי, שמעדיפה לברוח מהכול. אני מרגישה כל כך לבד, ואין לי עם לדבר... מחר אני נפגשת עם רות אבל אני לא בטוחה שאני אחזיק מעמד עד אז....

יש לי עבר מלא בבכי וסבל... יש לי הווה שמלא בבכי וסבל והעתיד? אני לא רואה לי שום עתיד.. פעם ראיתי. גננת בפעוטון לילדים חירשים. כל כך רציתי את זה...

שאלו אותי איפה אני רוצה את עצמי עוד 10 שנים. או במוסד לחולי נפש או עמוק באדמה..

קשה לי להקליד, אני בקושי רואה את המסך ואני לא מצליחה להקליד כמעט כלום

אני לא יודעת מה בדיוק יסגר איתי בסוף, אבל

אמא, אבא אני מתנצלת על כל העוול שגרמתי לכם במשך השנים, שדווקא קיבלתם בבת כמוני, הכבשה השחורה של המשפחה.אני יודעת כמה סבלתם ממני, ואני מצטערת. כשאני חושבת על לשחרר את עצמי אני חושבת על לשחרר אתכם.. אני מרגישה שאני לא האחות שצריכה להדריך ולהשפיע על איתי וליאור... אני רק מזיקה לכולם.

קשה לי כל כך בלי אביב פה לצידי, הוא בטוח היה עוזר לי איכשהו...

אבל גם אותו לקחו לי.

אני כישלון למשפחה הזאת, שכבר מהיסודי הבנתי שאני לא מתאימה.

אני כל כך מצטערת שלא קיבלתם בת נורמאלית. אני כל כך אוהבת אתכם שנמאס לי לפגוע בכם כל הזמן.

זה היה יום חורף והייתי צריכה ללכת לשיעור פרטי אצל לאה.

ביקשתי מאבא שיסיע אותי והוא אמר שאסע באוטובוס שהוא עסוק.

בתחנה במרכז הכרמל ניגש אלי בחור.

הוא אמר לי לבוא איתו לסיבוב.

אמרתי לו שאני לא רוצה, אני מחכה לאוטובוס.

הוא התקדם לעברי אני ישבתי והוא עמד גבוה מעלי והוציא אולר.

"אם את לא באה איתי עכשיו אני חותך את הפנים יפות שלך וחבל...

הלכתי איתו ואז תוך כדי הליכה אני מנסה לברוח אבל הוא תפס אותי בשיער ואיים עלי שוב שאם אנסה את זה הוא יחתוך אותי. הלכתי איתו, זה היה בהתחלה של טיילת לואי עם כל הצמחים הגבוהים שהיו מסביב לא רואה כלום.

הוא הדביק אותי לקיר של הספרייה העירונית, הצמיד לי את הסכין לגרון כל כך חזק שפחדתי לנשום כדי שהוא לא יכנס בטעות... הוא הצמיד אותו אלי, נתן לי להרגיש שעומד לו ואמר לי "את רואה למה את גורמת לי???" הסתכל על החזה שלי ומתח את החולצה למטה וממש חפן את החזה שלי ליד שלו.

כל מגע שלו, היה כמו של זכוכית, לא יכולתי להסתכל עליו, להריח אותו.

ואז הוא הפשיל את המכנסיים לקח את היד שלי בשלו ושם אותה על הזין שלו

"תראי איך עומד לי בגללך יא זונה.:

ואז עם היד שלו על שלי הוא התחיל לעשות לעצמו ביד כשהיד לי זאת שנוגעת בו.

ואז הוא איבד פוקוס הסיט את המבט שלו הצידה ולא יודעת למה פשוט בעטתי בו וברחתי.

ברחתי בלי לחשוב על שום דבר. עליתי על אוטובוס הביתה הקאתי את הנשמה ומאז החיים שלי לא אותו דבר... אני כמו זומבית. לא אכפת לי מכלום כבר...

אני נשבעת שניסיתי.לא הצלחתי.