וואו, אני לא מאמינה שישראבלוג עדיין קיים, ואפילו סוג של פעיל.
לא פירסמתי פה כלום כבר למעלה משנה, שכחתי את השם משתמש ואת הסיסמא, בכלל שכחתי שיש לי בלוג.
קראתי את כל הפוסטים הישנים שלי עכשיו (והעברתי את כולם לטיוטה!!) חלקם מרגשים ומעלים בי זכרונות, חלקם מופשים עד כדי כך שאני מתביישת שכתבתי אותם אי פעם.
אני רואה את השינוי שעברתי, בכל השנים שלי בפנימייה, במהלך שנת השירות, בתקופה הזאת שאחרי..
תמיד הרגשתי כאילו אני לא משתנה, כאילו כולם מסביבי גדלים, מתפתחים, משתנים לטובה ולרעה, ורק אני נשארת אותו בן אדם.
עכשיו למדתי להבין שלא, שגם אני השתנתי, שגם ממני החיים לקחו חלקים ונתנו לי אחרים בתמורה.
זנחתי את הכתיבה שלי, אבל למדתי לתקשר עם אנשים טוב יותר.
שמתי בצד את הספרים שהיו דבוקים לי ליד, והתחלתי לנהל חיי חברה.
לאחרונה גם חיי החברה שלי נלקחו, ובמקומם החיים נתנו לי בדידות.
בדידות כזאת שמקשה עליי נשום לפעמים, אני כמהה לקשר אנושי, לחום ואהבה.
במהלך השנים, התחלתי לעשן, השתכרתי אין ספור פעמים וזה הגיע עד לכדי כך שתהיתי אם אני מפתחת אלכוהליזם.
הפסקתי לשתות.
הפסקתי לפחד.
אני עדיין רוצה חלק מה"אני" הישנה שלי בחזרה, וחלק ממני אני רוצה לזרוק.. הבנתי שאני תמיד בתנועה, כל יום אני שונה מקודמיו.
אף פעם לא מאוחר לקבל את עצמך, להבין את עצמך, ולאהוב את עצמך.
ואני כמעט שם, אני לומדת.
אני מתחדשת.
אני אוהבת ואני שונאת.
אני, אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: