אוקיי, אני לא בטוחה שאני יודעת מאיפה להתחיל.. אני דיי שבורה, מתוסכלת ומרגישה דיי רע. למה? כי אני לא מצליחה לעמוד בהבטחות שלי,
בהבטחות של לא לגעת באוכל, להפוך אותו לסוג של מעשה שלא עושים, משהו אסור! אבל אתם יודעים מה? לילדה שמנה זה קשה מידי, קשה להתגבר על החולשה לאכול, קשה להפסיק לאכול.. אני כולכך רוצה להרזות כולכך רוצה להיות רזה, אבל כלום לא הולך לי!
הינה, לפני שיצאתי לחופש פסח הבטחתי לעצמי וכמובן לחברים הדואגיים שלי לחזור רזה, אולי אפילו אנורקטית. ביני לבין עצמי היה לי ברור שזה לא ילך אבל משהו בתוכי אמר לי לא לוותר, שזאת היזדמנות לרזות, להיות רזה, להיראות מושכת, אבל למה לאזעזל חשבתי שבקושי משלושה שבועות אני באמת יצליח??
לא היום אז מחר, כן מחר, מחר אני יפסיק לאכול, מחר אני פותחת בדיאטה קטלנית שתשיל מעצמי את הקילוגרמים במהירות. אבל כלום, כל יום דוחה ודוחה את זה... מכירים את ההרגשה, שאתם רוצים להפסיק לנשנש? להפסיק לאכול ולהתחיל בדיאטת כסח? מכירים את זה שכל יום שמתפקשש הכל מבטילים שלמחרת זה ישתנה?
טוב ככה זה אצלי! אני פשוט לא מצליחה, הקטע הוא שאני גם לא רעבה, אני אוכלת מתוך מצוקה, "אכילה ריגשית" ככה קרואת לזה אימא שלי..
ואם כבר מדברים על אימא: התחלתי ספר חדש, "רדו ממני" קוראים לו, של אורית יוגב, על השמנה והתמודדות עם זה בילדים. ספר הכי מומלץ שיש בעולם, אני לא מסוגלת להפסיק ליקרוא.
וככה לצערי אימא שלי, אחרי הקריאה שלה, כמובן הגיעו ההטפות מוסר. היא אמרה לי משהו לא חדש, שבספר זה, מדובר על השמנה של ילדים מתוך מצוקה ריגשית, שכימעט כל הילדים שמסופר עליהם הסיפור, סבלו מהטרדה מינית ולא חיכתה יותר מידי ועברה לשאלה הבאה: "תגידי בר, רציתי באמת לישאול אותך, יש משהו שאת לא מספרת לי? מישהו עשה לך משהו ליפני הרבה זמן ולא סיפרת לי?"
אני האדמתי והייתי בטוחה שהיא צוחקת עליי! אף פעם לא נתתי לאנשים לגעת בי, להפך, בזמן האחרון נגיעה אבל של חברים קרובים מרתיעה אותי, ואני לא זוכרת שנגעו בי בחיים, ואני זיכרת את עצמי מגיל 4 בערך, זה הגיל הרגיל של ילדים שמתחילים ליזכור דברים ומתחילים להיראות להם הדברים באופן ברור..
לא ידעתי איך לענות לה, השאלה שלה הביכה אותי ברמות שאני לא יכולה לתאר ואפילו הלחיצה אותי..
אולי באמת מישהו עשה לי משהו והדחקתי? אולי ניסו לאנוס אותי ואני לא זוכרת? הבעיה היא, דיי מצחיק אבל אני עדיין בתולה ככה שלא ניראה לי..(אני בת 15..)
ככה שלא ניראה לי..
אבל עיצבן אותי המחשבה שלה שאנסו אותי כי אם היא שואלת אותי דבר כזה, זה סימן שהיא לא הגנה עלי מספיק מפני העולם ואנשים הרשו לעצמה ליפגוע בי!!
גם בעיקבות השיחה המוזרה הזאת שהייתה לי איתה, היא הציעה לי ללכת לבית חולים איכילוב ומירפאה להשמנת יתר.. דיי שמחתי שהיא מתייחסת אליי פתאום יותר נכון למצב הזה אבל, פגע בי שהיא מיתייחסת אליי כשמנה! זה עיצבן ופגע בי נורא.. מילא תגידי מירפאה לבולימיה או אנורקסיה גם אם זה לא נכון לא הייתי נעלבת אבל למה להשמנת יתר למה?!
ואם מדברים על השפלות כאלה, רבתי אתמול עם חברה ממש טובה שלי שיותר מידי ניכנסת לנושא האכילה שלי, ובטעות פלתה אתמול שתי הערות מגעילות ביותר והן: "את כלבה שמנה", והשנייה הייתה "את דיכאונית מגעילה".
היא פגעה בי נורא ואני לא מדברת איתה עכשיו, היא התחננה שאני יסלח לה אבל לא הסכמתי למרות שהיא הייתה די דבוקה בסיבה שהיא הייתה מש עייפה, ושהיא ככה היא פולטת סתם שטויות. אנימכירה אותה טוב, ותאמת שאיתי מכל החברות שלה היא הכי ניזהרת כי היא יודעת שאני נפגעת בקלות ומה שומרים לי אני לוקחת קשה נורא וכל הערה טיפשית ניכנסת לתוכי עמוק.
אז נכון שהיא מנסה לעזור לי והיא באמת מדברת שטויות שהיא עייפה אבל זה בערך להגיד שהיא שתתה יותר מידי כי גם ששותים מדברים שטויות, אבל השטויות האלה הן באמת האמת שאת לא מסוגלת להגיד ככה שאני באמת מאוכזבת ממנה ולא מאמינה לה יותר.
זה תפריט האכילה שלי להיום, אני יודעת שזה הרבה אל תתיחסו:
בוקר:כלום
צהריים: 2 מקלות דקים של שניצל תירס, עם תפוח אדמה קטן.
ביניים: קובייה קטנה של שוקלד מריר
וערב:סלט ירקות קטן, וחתיכה של מצה עם סלט ביצים...
זהו, אני יודעת שזה הרבה אבל תתעלמו..
זהו, בייוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: