זה קרה לפני יומיים.
היא באה לבקר בדירה שלי במרכז אחרי כמה חודשים בהם לא התראנו,
היא הייתה בצבא ואני בעיצומו של המירוץ לחיים שרציתי.
הידידות הוותיקה בינינו כבר הפכה ברובה לרחשים בין קווי הטלפון,
במקום שיחות עמוקות בין מסדרונות בית הספר.
אותה ילדה מ2006, עליה סיפרתי בפוסט spellbound, היא עדיין ידידה טובה שלי.
לכן כשהיא באה והתיישבה על המחשב שלי בזמן שאני הכנתי קפה,
עבר בראשי הסיכון ש... "גיא אני חושבת שמצאתי בלוג שלך.." - זה יבוא.
אף פעם לא חשבתי שאני אעמוד במצב הזה,
אבל החלטתי לתת לה לקרוא את הפוסט שכתבתי עליה,
על הקשר שלנו לפני שלוש שנים, על המטען הכי גדול שקיים בידידות המורכבת בינינו.
אחרי רבע שעה בה היא הייתה מרותקת למסך המחשב וקראה את אותן פסקאות שוב ושוב,
היא הסתובבה אליי בחיוך.
התגובה שלה הפתיעה אותי לגמרי.
היא הייתה להוטה לכתוב על אותה תקופה דרך העיניים שלה,
ואמרה שאם אני רוצה- אני יכול לפרסם את זה,
כדי שהקוראים שלי יראו נקודת מבט נוספת שתשלים את הסיפור ההזוי הזה.
אז הנה לכם חבורת חטטנים,
פוסט שלם מנקודת מבטה של מי שבלי לדעת, השפיעה באופן משמעותי על מי שאני היום:
"שנה חדשה התחלה חדשה.."
זה המשפט איתו התחלתי את החטיבה העליונה בתיכון החדש...
אני הייתי הילדה המפונקת שגרה באיזה ישוב נידח, חיה את חייה בחממה,
עוברת ללמוד בעיר- ומתה מפחד.
הגעתי לכיתה החדשה שלי, בהתחלה בחנתי אחד אחד את הילדים הנמצאים בכתתי.
מהר מאוד הבנתי עם מי להסתובב ועם מי לא.
אחרי הכל הרגשתי כל כך לבד שם,
הרי זה כבר לא בצפר של 4 כיתות בו כולם מכירים את כולם.
זה תיכון עירוני, תיכון ענק.
כבר בשבוע הראשון התחלתי להתחבר לכמה בנות כדי שלא יהיה משעמם,
ולאחר כמה ימים כבר התחלתי להתעניין בבני המין השני.
כל הבנים נראו לי מוזר,
במיוחד אחרי שכל החופש הגדול בין כיתה ט' ל-י' הייתי שקועה ברחמים עצמיים
בגלל הדפוק (=חבר) הראשון שלי.
אותו אהבתי יותר מכל אחד שאי פעם אוכל לאהוב.
"אף אחד לא מכיר אותי ואת הסיפור שלי"
חשבתי כל פעם כשתהיתי לעצמי אם לספר על הדפוק הראשון או לא..
אבל לא לקח לי הרבה זמן להבין שעכשיו אני מתחילה מחדש.
אני אוכיח לעצמי שאני יכולה בלי האפס מהשנה השעברה..
כל יום במקיף הייתי מנסה להכיר יותר ויותר את הבנים מסביבי,
נמשכתי לאלה המעניינים, העמוקים, והבולט מכולם היה הוא, גיא.
ההתחלה בנינו מבחינתי היתה כשהוא היה חולה ולא הגיע ללימודים,
אני שעדיין לא קשורה חברתית לאף אחד בכיתה התישבתי ליד חברו לשולחן,
איתו פיתחתי קשר שמסתבר שלקה בחוסר הבנה,
הוא ראה בי אופציה לקשר רומנטי כלשהוא ואני ראיתי בו ידיד. לא חשתי שום משיכה או קירבה כלפיו..
לקח לי יומיים להבהיר איתו את העניין שהוא נהדר אבל בתור ידיד.
הוא היה חמוד, הסכים ליחסי ידידות והוא למעשה היה הראשון שחלקתי איתו את הסיפור שלי,
לצערו הוא נוכח לדעת שלא רק שאני מעוניינת רק ביחסי ידידות עימו,
אני גם שמתי עין על החבר שלו, גיא.
זה שמסתכל עליי מדי פעם בחצי מבט.
(לפעמים ערערתי אם הוא חושב שאני לא רואה- אם הוא חשב ככה אז הוא ממש טעה).
..........................
"יש מעליו איזה הילה.. ואור כזה בוהק ממנו.. אני רוצה שהוא ידע מי אני"..
השעות שהעברתי איתו בספריה היו השעות הכי מעניינות באותה תקופה.
הוא מגניב, יודע להקשיב, אומר דברים כאילו הוא חיי חיים מלאים לפני השיחות בנינו.
"הוא הבחור הבא"? הייתי שואלת את עצמי, ולא היתה לי תשובה..
רציתי שיהיה אבל לא רציתי שוב להיות כנועה למישהו.
בטח לא למישהו ששונה ב180 מעלות מהדפוק הראשון,
מכל מה שהכרתי, מכל מה שעכשיו בדיעבד אני יודעת להתמודד איתו.
כל מה שהיה לי בראש זה להוכיח שהמשכתי הלאה מהחבר הראשון,
אבל איך אני אומרת את זה לגיא?
פשוט ויתרתי על השיחה הזאת.
התחלתי להרגיש משהו כלפיו, בילינו המון זמן ביחד.
שיחות הנפש שלנו התחילו להיות עמוקות יותר ויותר ומכילות יותר מפעם לפעם.
הייתה לו סבלנות לא ברורה כזאת.
באחת השיחות דיברתי על מה שאני חושבת על עצמי וזה יצא משהו כמו:
"אני אחת שעברה המון, אין לי סבלנות לכלום ולאף אחד.. ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ממך ומהעולם".
באותה תקופה, זה בדיוק מה שרציתי שיבין וידע.
שלא יחוש בניסיון האומלל שלי לאחות את הלב והאגו שלי שנשברו מהקשר הראשון.
..........................
"עוד שניה ואני מנשקת אותך"
יכולתי לחתוך לו את השפתיים מרוב הלהט שהיה בנשיקה שלנו.
בנשיקה שהציפיה לה ערכה נצח..
וכשזה קרה הכל אבד, גם הדפוק הראשון לא היה שם כמו הזמן שנעלם וכל שאר העולם.
זה היה רק גיא ואני.
הרגשתי שזה הרגע היחיד שיהיה לי מחוץ לציר זמן החיים שלי,
ולכן אני חייבת לנצל אותו עד תום.
לפני שהעיניים יפתחו, הדלת תסגר ולמחרת בבצפר הוא לא יהיה החבר החדש שלי,
ובטח לא עוד ידיד. הוא יהיה כלום.
עצמתי את העיניים ונשקתי אותו חזק כל כך.
הרגשתי שיש כאן משו ושאני רוצה עוד, שאני רוצה הכל.
לפני שמשו יהרוס הכל, וזה יגמר.
אבל הוא דחה אותי.
חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להגביר את הציפיה,
אבל הוא הבהיר לי טוב מאוד שפשוט מאוד "לא".
ברחתי משם.
..........................
לצערי ואולי גם לצערו, הכל דעך משם,
השיחות שלנו במסנג'ר היו נקטעות במכוון ע"י התנתקות מצידי.
אף אחד לא יעז לדבר על מה שהיה.
במקיף זה הפך לשקט גדול מאוד כשהיינו לבד.
ואם לא היינו לבד,
פחדתי שהוא עוד שניה יחשוף אותי ויספר לכולם שהייתי כולי שלו לאותה השעה.
הייתי חייבת להתגונן מראש, להקדים תרופה למכה, אז אמרתי שהוא "הומו"..
כמובן שכולם לקחו את זה בצחוק.
מאז חודש ימים גיא לא התייאש וניסה לדבר איתי "עלינו",
אם לא באופן ישיר אז דרך שירים שכתב.
אבל אטמתי את כולי כלפיו.
"אתה לא מבין שדי? אני לא רוצה עוד להיזכר בעבר".
השיר הראשון שהוא כתב לי:
(הערת בעל הבלוג: השיר הבא נכתב תחת השפעת מנת יתר של תמימות וחוסר מיומנות,
גם בכתיבה וגם ביחסים, לפי כך, נא לא לצפות לשלאגר.)
אז כך זה נגמר עוד לפני שהתחיל,
הניצוץ בעינייך כנראה שיקר.
עוד אהבה נכזבת שהלב לא יכול להכיל,
עוד טיפה בים האהבה שמתקרר.
להמשיך לחלום יכלנו,
אך זה התפרץ.
לצפות כל כך אהבנו,
אך זה התנפץ.
לאלפי רסיסים של תשוקה,
מאות חתיכות של כאב.
המוטלים שבורים כאן על הרצפה,
ולא שלמים אצלנו בלב.
החיים קשים את אומרת,
במציאות כבר אין לך שליטה.
בוכה ושוב נשכבת,
על הגב על המיטה.
רוצה לבוא ולנשקך,
נשיקה שלא תיגמר.
לגנוב את כאבך,
לעולם לא אשבר.
מהמציאות את שוב בורחת,
אל גיהנום הבדידות.
באף אחד כבר לא בוטחת,
טובעת בעצבות.
הזמן עבר, העבר נשכח,
אך אף פעם לא שכחתי אותנו,
רק מצטער שלא אמרתי כך:
"תני לגיהנום להיות גן העדן שלנו".
..........................
לא רומנטית ולא אינטימית.
גיא הפסיק לדבר איתי וכל כיתה יא' דיברנו אולי פעם אחת.
רק באמצע כיתה יב' חידשנו את הקשר בנינו כקשר שעם הזמן שנינו מאסנו בו.
ואנחנו פשוט ידידים.
למרות שלפעמים אם מתעלמים מהאגו שחונק את שנינו, יכול להיות שם זוג נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
