זה היה יום שישי, מתישהו בסוף שנת 2006 המבולבלת.
העברתי את הבוקר במחשבות עליה. על איך לעזאזל אני מוצא את האומץ לעשות את הצעד הראשון.
כשקיבלתי ממנה הודעה הייתי בטוח שאני חולם, "עוד 10 דקות אני אצלך, כדאי מאוד שתהיה בבית."
היא הייתה האובססיה שלי במשך שנה מאז אותו יום.
אם הייתם שואלים אותי לפני שנתיים עוד הייתי קורא לזה אהבה.
חודשיים לפני כן היא הגיעה לכיתה שלנו, תלמידה חדשה שרוב הבנים בכיתה חלמו להשכיב,
החלפנו מבטים מפעם לפעם, לה הייתה אש בעיניים ולי בעיקר ביטחון עצמי שזוייף במקצועיות.
מבטים שנמשכו שתי שניות לכל היותר כי לא הייתי מסוגל להיישיר אליה מבט מבלי שהלב שלי יפול לתחתונים.
בשבוע השני ללימודים נתקלנו אחד בשניה בספרייה לפני השיעור הראשון,
אחרי שיחה קצרה ומביכה הסתבר ששנינו היינו שם כדי להכין את השיעורים הבלתי אפשריים במתמטיקה,
היא הציעה שנשב יחד וכך נכין את השיעורים מהר יותר לפני שהשיעור הראשון (מתמטיקה) יתחיל.
בהתחלה עוד דיברנו על התרגילים, אחר כך גלשנו לנושאים אחרים לגמרי.
כשהרשיתי לעצמי להסתכל לה עמוק בעיניים, אל תוך האש, גיליתי בחורה מדהימה.
היא הייתה שונה מהילדות שהכרתי עד אז, היא כבר הייתה אישה. פיזית ומנטאלית.
הייתי המום מהביטחון העצמי המוצק, מהבגרות שגיליתי אצלה, בכל משפט, ביטוי ותובנה שהיא חלקה איתי.
כל כך המום ששכחתי לנסות לדבר בעצמי. כשכבר הייתי מנסה לומר משהו זה היה יוצא טיפשי ומבולבל.
כל התדמית שניסיתי לשווק לה עד אז קרסה לי מול הפרצוף.
מין מנגנון הגנה קדמון כזה- ברגע שאתה ברדיוס של מישהי שהיא גם יפה וגם חכמה- אתה הופך לאפס.
הגוף רומז לך שהיא תביא רק צרות. במקרה שלי- אולי הייתי צריך להקשיב לו.
אחרי שעתיים בהן היא דיברה ואני בעיקר הנהנתי או קשקשתי בג'יבריש,
שמנו לב שהשיעור הראשון כבר נגמר, והשיעורים שלנו רחוקים מלהיות מוכנים.
במקום למהר לשיעור החלטנו להישאר בספריה עד שתיגמר השעה השלישית.
מדקה לדקה הרגשתי יותר בנוח לידה.
הצבע התחיל לחזור לפנים שלי ואיתו גם הביטחון והגישה הפלרטטנית.
בסוף עוד יצאתי עם הרגשה שהקסמתי אותה קצת.
מאז אותן 3 שעות שחלקנו בספרייה הפכנו לשני ידידים שיודעים בדיוק מה הם רוצים אחד מהשניה,
אבל אף אחד מהם לא יודה בזה ראשון, כי זה אומר שהוא הפסיד.
ברוך הבא למשחק הכי ארוך ששיחקתי בחיים שלי: משחק האגו.
אני יודע שאני רוצה אותה, אבל אני לא בטוח לגבי מה שהיא רוצה. (מאוחר יותר הסתבר שהמצב היה זהה אצלה.)
במשך חודשיים רמזים דקים ועבים נזרקו משני הצדדים אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר על האגו שלו,
על החשש להידחות, ולעשות צעד אמיתי.
עד אותו יום שישי.
ידעתי שיקח לי נצח למצוא תשובה טובה להודעה "עוד 10 דקות אני אצלך, כדאי מאוד שתהיה בבית."
במיוחד כש"מנגנון האפס" מאיים להתפרץ, אז התפשרתי על "אוקיי" המום ויבש.
רגע אחרי ששלחתי את ההודעה והתחרטתי עליה, הוצאתי את הכלב שלי לטיול, במטרה לפגוש אותה למטה.
אחרי כמה דקות בהן הכלב שלי חיפש את המקום המושלם לחרבון היומי, היא הגיעה.
אני לא יודע אם זה האור של רגע-לפני-שקיעה או הבגדים שהיא לבשה, אבל היא אף פעם לא הייתה כל-כך יפה.
היא חייכה אליי חיוך מובס, התקרבה ונישקה אותי. נשיקה שגרמה למשיכה החייתית שהייתה בינינו להתפרץ.
"ניצחת" לחשה תוך שידיה נחות על כתפיי. "ניצחתי?" שאלתי כלא מבין.
"סורי, חודשיים של טיזינג זה יותר מדי אפילו בשבילי." אמרה ושרפה אותי מבפנים עם המבט החודר שלה.
המבט הקצר שהריץ לי את כל התוכניות שלה להיום במהירות שיא.
חייכתי חיוך דק של אדם שנמצא בשליטה, למרות שבפנים לא ידעתי אם אני מוכן לזה.
הייתי בתול בן 15 שנמצא בפנטזיה שהתגשמה לנגד עיניו, הייתי משוכנע שאני מרגיש אליה משהו חזק,
אבל קול קטן הידהד בראש שלי ואמר שיש בינינו דבר חולף ושלא ככה אני רוצה את הפעם הראשונה שלי.
"אני מקווה שאין לך תוכניות לשעתיים-שלוש הקרובות" אמרה והחלה ללכת באלגנטיות לכיוון הכניסה לבניין שלי,
במעלית הסתכלנו אחד לשניה בעיניים, בלי פחד.
שתקנו כי לא היה מה להוסיף במילים, זה סתם היה הורס את הרגע.
כשהגענו לחדר שלי נעלתי את הדלת אחרינו, היא נשכבה על המיטה בלי לחשוב פעמיים וחייכה אליי.
הפעלתי עם השלט את המערכת שלי, היה בה אלבום רועש במיוחד של LIMP BIZKIT, ונשכבתי לידה.
היא התקרבה אליי וניסתה לנשק אותי, "מה את עושה?" שאלתי כשהייתה ממש קרובה,
"מנשקת אותך" אמרה אך לא המשיכה להתקרב.
"אני לא חושב שאת רוצה את זה מספיק." אמרתי באומץ והרחקתי אותה.
"באמת? ואיך אני יכולה להוכיח לך שאתה טועה?" שאלה והתיישבה עליי כשרגליה משני צידיי.
חשבתי כמה שניות ומצאתי רעיון,
"אם תשבי מולי חצי שעה כשהשפתיים שלך קרובות לשלי במרחק שלא עולה על 3 ס"מ ולא תנשקי אותי, אני אשתכנע."
"חצי שעה?" שאלה בספקנות ואז הינהנה בהסכמה והתקרבה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה שלטתי בה לגמרי, עם כל תזוזה של השפתיים שלי, עם כל ליטוף קטן,
היא החזיקה את עצמה, נשכה את השפתיים, נאנחה בעצבנות ואיימה להרוג אותי.
היא החזיקה מעמד עד השניה האחרונה, אני חייב להודות שגם לי היה קשה אך הסתרתי את זה טוב יותר,
כשהזמן נגמר והשער לעולם האסור נפתח, שום דבר לא יכל לעצור אותנו.
שנינו התלקחנו בתשוקה שורפת, התנשקנו והתהפכנו על המיטה, מלטפים, תופסים, שורטים, ולא יכולים לעצור.
היא התיישבה מעליי והורידה חולצה באיטיות לצלילי המוזיקה, הייתי המום מהיופי שלה,
מהעור החלק והבהיר, מהניחוח המתוק שנדף ממנה ומתנועותיה המהפנטות.
כמעט שלא היה לי ניסיון אבל לפתוח חזיה ביד אחת דווקא ידעתי, זה קרה ברבע שנייה והותיר עליה רושם רב.
נישקתי כל סנטימטר בגוף החשוף שלה, העברתי עליו את ידיי חסרות הניסיון כשהדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה אותה.
היא רטטה תחתיי, נשכה שפה, מתמכרת למגע שלי. כבר אז ידענו שאין בינינו דבר רגיל. שיש בינינו כימיה מושלמת.
אחרי שעה בערך נשכבנו אחד ליד השניה, מזיעים ומותשים.
היא הסתכלה לי בעיניים, המבט שלה הפך לדבר הכי טבעי ומוכר בעולם.
"אולי נשכב?" שאלה בתמימות.
לא עניתי, בפנים כבר החלטתי שזה לא יקרה.
אולי זה היה מוקדם מדי, אולי הרגשות שלי אליה לא היו לגמרי ברורים, בכל מקרה זה פשוט לא הרגיש נכון.
אחרי כמה רגעים אמרתי "לא, אני לא חושב שהרווחת את זה".
היא כמובן חשבה שאני מתגרה בה ושאלה איך היא תוכל להרוויח את זה, אמרתי ברצינות שלא תוכל. לא היום.
היא צחקה במבוכה אחרי שחטפה מהלומה רצינית באגו שלה, התלבשה במהירות ושאלה אם אני יכול להביא משהו לאכול.
הבאתי כמה חטיפים ונשכבתי על המיטה, היא ישבה על כיסא שנמצא מול המיטה שלי,
היא לא הורידה ממני את העיניים, רק חיכתה לאישור שלי לזרוק הכל ולהתחיל להתפשט שוב, רק שאגיד שצחקתי.
אחרי כמה דקות היא התייאשה ואמרה "אני מסוגלת לאנוס אותך אתה יודע.", "לא נראה לי" עניתי בזילזול וצחקתי.
היא זרקה את שקית הבמבה החצי מלאה שהייתה בידה אל הריצפה,
קפצה על המיטה וניסתה נואשות להוריד את החולצה שלי, כשאני מתפוצץ מצחוק ועוצר אותה בלי שום בעיה.
אחרי כמה דקות היא הבינה שזה לא סתם משחק חולני, ואני באמת לא מתכוון לשכב איתה היום.
היא כמובן לקחה את זה כרמז לכך שאני לא נמשך אליה יותר ונעלבה עד עמקי נשמתה.
היא זרקה אליי מבט מאוכזב, לקחה את התיק שלה ויצאה מהחדר, אני יצאתי אחריה וניסיתי להרגיע אותה,
היא התעלמה ממני, הפנתה את מבטה לכיוון הנגדי ונכנסה למעלית,
"בבקשה תביני, זה לא שאני לא נמשך אלייך." אמרתי בזמן שהמעלית נסגרה.
למחרת בבצפר היא אמרה לכל מי שפגשה שאני הומו. =\
מאז אותו יום עברו שלוש שנים,
היו ימים שהתחרטתי על כך שלא שכבתי איתה, וימים מאוחרים יותר בהם ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.
בסופו של דבר בזבזתי שנה בלנסות ולהתקרב אליה שוב, בלתקן את האגו הפצוע שלה.
היא ידעה מה אני מרגיש אליה ויצאה עם חצי מהבנים בכיתה שלנו כדי לגרום לי לקנא.
כשראתה אותי סובל היא הרגישה סיפוק, כשראיתי אותה עם מישהו אחר זה הרג אותי בכל פעם מחדש.
זו הייתה הנקמה הקטנה שלה, שעלתה לי בשנה של אובססיה ולא נתנה לי להרגיש כלום לאף אחת אחרת.
עד שמצאתי את הבחורה שלימדה אותי מה היא אהבה אמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
