היומן

19.5

קמתי ממורמרת, בידיעה שלא אלמד אפילו טיפה לבגרות בע"פ בערבית. אמא אמרה שאני חייבת ללמוד, אבל התייאשתי בכל פעם שהתחלתי לחשוב באספרנטו (מה שאומר, יותר מדי), בסופו של דבר, הגיעה האנייה לקפריסין (1100), וירדנו אל שממה.

ה' נאנחת. "העיקר שאנחנו בחו"ל," היא אומרת.

"חו"ל?" משיב ח'74 [בעלה], "נראה יותר כמו חולון."

ואכן, המקום נראה כמו עיר ישראלית לכל דבר, עם החום, הבתים, והשלטים הבלתי ניתנים להבנה (רק שאלה היו ביוונית, אז זה לגיטימי).

   נהג מונית נחמד הסיע את כולנו (תשעה אנשים סה"כ) לאיה נאפה, לחוף ים יפהפה, עם מים צלולים וחוף נקי להפליא; עם ברים וsnack bars אינספור, וחתיכים, וצעירות (וגם לא צעירות) חשופות חזה משתזפות בשמש הצהריים (יהוני נכנס להלם XD).

   אני וק' רצנו אל כשני מטרים מהמין, והתחלנו לחפור תעלה עגולה גדולה. למה? בשביל הארמון, כמובן. חפרנו, וחפרנו, ובנינו טירה/מבצר לתפארת מדינת ישראל, עם גשרים מעשה ידי (אני מומחית בגשרי חול, אתם תיווכחו לדעת) וצריחים מעשי ידי ק'.

כל העניין (+אוכל) לקח את כל הזמן של החוף, ואז חזרנו אל האונייה. ניסיתי להתכונן לערבית, אך לשווא- כל פעם מחדש התייאשתי.