שרק עובר..
חשבתי שאם אני אעלה את הכל על כתב אני אבין מה באמת קורה פה.
יומהולדת 21.
זה מרגיש כמו מוות. לא הגיל, התרגיל. היומהולדת עצמה
שונאת ימי הולדת, ובפרט את שלי
תמיד משהו רע קורה. תמיד משהו מתחרבן והורס לי והכל, ובסוף אני נהנת.. אבל תמיד אני זוכרת את הדברים הרעים
עוד מגיל 12.. שפחדתי לעשות בת מצווה שאף אחת לא תבוא.. שאין לי חברים
ויש לי מיליון היום
וזה עדיין לא משנה
זה חרוט בי
זה כתוב לי על המצח: שונאת ימי הולדת
אבל כל אחד והמטענים שלו..
לפני שנתיים, אני וחבר שלי נפרדנו
לפני שנה, עם חבר אחר, הראשון שאהבתי אי פעם, שנתתי לו את החיים שלי, היה חולה. מת.
לא בא לאף מסיבה, ביאס לי את הצורה... אחרי 3 ימים נפרדנו.
הוא לא אהב אותי. אף פעם. הרג אותי.
והשנה, יש לי חבר חדש שאוהב אותי. יש לי חברים שאוהבים אותי (וה200 הודעות בפייסבוק מעידות על כך)
יש לי משפחה אוהבת ותומכת.
זכיתי לנס, אבא שלי ראה עוד יומהולדת שלי ושל אחי.
ועדיין, אני יושבת פה, בבית, בשעה 11 ועשרה בלילה ומסרבת לצאת, להנות. להיפך, אני רוצה לסבול.
אני רוצה לא לצאת. כדי להגיד ששוב היה מעפן
כי אני בוחרת שיהיה מבאס.
אני לא רוצה לצאת, לא רוצה לחגוג, לא רוצה אפילו לראות את חבר שלי . אני רוצה למות.
זה הכל.
כל שנה אני בוכה ביומהולדת. מהפחד הזה. אותו פחד שתמיד היה לי
שיהיה רע
כי זה מה שאני מכירה....
שאף אחד לא יבוא
שההורים שלי ישכחו
והחברים שלי יהיו עסוקים במשהו אחר
שהחבר שלי לא יאהב אותי מספיק
שאנשים יתעלמו, יסננו, ישכחו
וזה סרט שאני מכניסה את עצמי אליו. זה אף פעם לא קרה ובכל זאת?
אני סתם מפגרת. יותר מידי דפוקה.
יותר מידי בעיות
אבל שוב, כל אחד והמטען שלו
הפחדנית, הדפוקה, זאת שלא מספרת על מה שמטריד אותה, זאת שמוותרת, שמרפה, שלא אכפת לה שהיא נדפקת, זאת שבחיים לא תאמר שום דבר, לא תצעק, רק תתאכזב. זאת שתבכה למרות שאין לה שום סיבה לכך. זאת שתתכנן ובשנייה האחרונה הכל יהרס, זאת שלא יאהבו אותה, מנסה לרצות את כולם... ורק נדפקת. ולא אכפת לה להידפק.. העיקר שהיא ניסתה. מעדיפה לישון
מעדיפה לשכוח.
מהכל.
מכולם.
מהיומהולדת הטיפשית הזאת.
מהשנה שעברה, והשנה שתבוא
שהכל יעלם
שהיא תעלם
.....
רק שתפסיק לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוריאן גריי