"כמה שאני שונאת אותך. באמת.
פשוט שונאת אותך.
ולמה?
כי את מטומטמת תמימה.
איך יכולת להאמין בזה?
איך יכולת לחשוב שזה באמת יכול לקרות?
אפילו לשנייה..לרגע..
קשה לי להאמין שאת עד כדי כך תמימה. ושזה מתגלה כל פעם מחדש.
את באמת חשבת שיכול להיות משהו?
שמשהו יקרה? אולי איזשהו נס?
אז היא כביכול ניסתה לעזור. בסדר. אבל את יודעת שאת לא תתני לה- כי את רוצה להתמודד עם זה לבד.. את יודעת שאת יכולה.
אז בשביל מה להיות המסכנה בסיפור הזה?
אבל תשארי מי שאת. תעשי מה שאת רוצה.
תשארי אותה מטומטמת ותמימה שאני כל-כך שונאת."
זה בסדר. אני יודעת את זה.
וזה לא כזה נורא לשנוא את עצמי על כך.
(:
אתה יודע מה הדבר הכי מבעית בלהודות שאתה מאוהב? אתה פשוט עירום. אתה חושף את עצמך לפגיעה ומוריד את כל ההגנות שלך. אין בגדים,אין נשק. אין שום מקום להתחבא בו. לגמרי פגיע... הדבר היחיד שהופך את זה לנסבל הוא להאמין שהאדם השני אוהב אותך בחזרה ושתוכל לבטוח בו שלא יכאיב לך.
***אני צריכה להתחיל להתרגל לזה שאין לי שום דבר ששומר עליי. שחוסם אותי. אני פגיעה לגמרי. במצב בלתי נסבל. למה? כי זה לא יכול להיות נסבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
