רציתי לכתוב עליי, רציתי לכתוב עלינו. רציתי לספר סיפור מיוחד. סיפור מיוחד עליו ועליי. אך דבר עוד לא נרשם, כי דבר עוד לא בטוח.

שעות ארוכות, שניות אחרי שניות. אני בוהה בעצמי- רזיתי, גדלתי, התבגרתי, השתנתי. אני לא אותו האדם שהייתי לפני שנה.

אני שונה, אני אחרת, אני מאושרת? אני כן, בחלק הכי גדול שבו אני יכולה להיות מאושרת לזמן זה לרגע זה.

מחשבות, שאלות, תשובות, האם הכל יהיה טוב? אני לא יודעת, עם הזמן לאט לאט מתרגלת למצב החדש. לפעמים מאוזנת לפעמים פחות,

לרוב מנותקת, לא מרגישה ביטחון בדבר. הכל מוסתר יותר מדי טוב, הכל מתחבא ממני ונראה כי אלוהים החליט לשחק איתי משחק.

אכזרי, לא אכזרי... טוב, טוב פחות. שום דבר אינו קבוע ולפעמים נראה שהזמן הוא נצח שלא נגמר, שדבר לא זז, שהכל שקע ונתקע במקום.

מתעמקת במוזיקה יותר ויותר, נסגרת בעצמי ונפתחת מול אנשים חדשים. מחייכת אל העולם ולפעמים הוא מחייך חזרה.

יוצאת להרים, נושמת לרווחה. הרוח מלטפת את פני ושוב שוקעת במחשבות. האדמה בולעת אותי, אני נהפכת לחצי מהטבע, מין מעגל שמשלים את

עצמו. והוא החצי שמשלים אותי, משלים את המעגל שלי ואני את שלו. הוא נשבע שלא ישבור לי את הלב, ואני נשבעתי לשמור לו אמונים.

האהבה הראשונה היא האחרונה אומרים האנשים. מוזר אבל אני מאמינה בזה בכל לבי...

ורק מחשבות מחשבות רצות בראשי