מאיה הייתה ילדה מיוחדת,ואל תשאלו אותי מה זאת אומרת מיוחדת,כי באמת שאני לא יודע.הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שהיא הייתה מיוחדת,אולי כי היא לא הייתה כמו כולם,אולי כי היא קצת כמו כולם וגם קצת אף אח,אולי כי היא הייתה פשוט היא.מאיה.
מאיה תמיד הייתה צוחקת כשכולם בוכים ובוכה כשכולם צוחקים,אף פעם לא ידעתי למה,אף פעם לא שאלתי אותה למה,מאיה לא הייתה ילדה של שאלות ובמיוחד לא של תשובות.
ואם עדיין לא אמרתי,מאיה הייתה החברה הכי טובה שלי ואני חושב שעדיין,כי עדיין לא מצאתי לה תחליף ואני לא חושב שאפשר למצוא תחליף למישהי כמו מאיה.
היה לי רק את מאיה ולמאיה רק אותי,דיברתי רק עם מאיה ומאיה רק איתי,נפגשתי רק עם מאיה ומאיה רק איתי.
אני לא יודע מה משך אותי כ"כ אליה,אולי בגלל העיינים הירוקות שלה,אולי העובדה שהיא היחידה שהייתה איתי וזה לא שהייתה לי כ"כ בחירה,ואולי כי פשוט נהניתי איתה.
מאיה ואני תמיד היינו הולכים למקומות שאין בהם אף אחד,המקום האחרון שלנו היה בפארק שמאחורי הבית שלה,זה לא היה בדיוק פארק,מין שטח של דשא ריק מאדם,
הלכנו לשם פעמיים עד ש..קרה מה שקרה.
אני זוכר שאני ומאיה היינו מסתכלים אל השמיים,וזה לא חשוב איפה זה היה,היא הייתה אומרת לי,השמיים תמיד אותו דבר.היינו מסתכלים אל השמיים,ושותקים.
אני זוכר שתמיד רציתי להתחלף עם מאיה בעיינים שלה,ולא כי הן היו ירוקות,כי הייתי באמת בטוח שמאיה רואה הכל אחרת,שונה ממני, שונה מכולם!
מאיה תמיד הייתה אומרת לי שהצבע של השמיים מדהים,ומרגיע..ובכלל תכלת תמיד הופך הכל לטוב יותר.וחבל שלא כל החיים צבועים בתכלת.אני זוכר שהייתי אומר לה שזה לא נכון,כי אז הכל היה משעמם אם לא היו עוד צבעים בעולם,מאיה אמרה שאני שקרן ושהקלישאה הזאת שאם הכל היה מושלם היה יותר מידי משעמם,זה שקר אחד גדול של כל העולם ושהיא יודעת שאני לא באמת מאמין בזה.
אני יודע שהיא צודקת,אבל אף פעם לא אמרתי לה את זה.ואני כבר לא אגיד.
אני זוכר שתמיד חשבתי שמאיה היא חלק ממני,שאיתה אני מרגיש לבד אבל לא בודד.עם מאיה לא הרגשתי ריק,הרגשתי מלא אבל לא מפוצץ.אף פעם לא הצלחתי להביע במילים את התחושה הזאת,ואני כבר לא אצליח.
מאיה הייתה מביטה אל השמיים ותמיד היה נראה כאילו היא חלק מהם,ואני הייתי שוכב לצידה ומסתכל אל השמיים ובכלל לא מבין מה כ"כ מושך אותה להסתכל עליהם.אוקי,אז השמיים יפים,ויש להם צבע מדהים,אבל כמה אפשר להסתכל על אותו דבר במשך שעתיים?
קינאתי במאיה,אולי כי היא ידעה לעשות הכל,אולי כי היא עשתה תמיד מה שהיא רצתה,ואולי כי לא היה בה אפילו פגם אחד קטן.
ותאמינו לי שאני לא מאמין בזה שיש אנשים מושלמים.
מאיה הייתה הולכת בבית ספר עם גב זקוף וראש מורם,למרות שבכלל לא היו לה חברים,חוץ ממני,היא ידעה מי היא ומה היא,
ואני לא חושב שיש הרבה אנשים שיודעים מי הם ומה הם.
אני מתגעגע למאיה,אולי כי אני עכשיו ריק ולבד לי,אולי כי אין לי יותר ירוק בחיים,ואת השמיים לא ראיתי כבר המון זמן כי אני יודע שבאחד העננים מאיה נמצאת,אולי מעליו,אולי מתוכו.אבל היא שם.וכשיורד הגשם,אחת הטיפות היא של מאיה וזה בדוק.
אני מתגעגע למאיה,כי פתאום אין לי עם מי לדבר והכל ממש עצוב פה,ונראה לי שאפילו העולם שם לב שהיא חסרה.
אני לא רואה ירוק יותר,ובטח שלא תכלת,ואני לא שומע דברים חכמים ובחיי שזה חסר לי.
יש דברים שאתה בטוח שהם יישארו איתך כל החיים,לפעמים ה'בטוח' הזה הוא כ"כ מובן מאליו שרק אחר כך אתה קולט איזה עיוור אתה היית.איך לקחת יותר מידי דברים כמובן מאליו ואיבדת אחד אחד.
איך לא ניצלת כל רגע נתון בדיבורים וחיבוקים ודברים חשובים אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
