אני אחליט מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה

אני במצב של אובססיה מוחלטת.

עורגת לסיגריה כאילו הייתה מאהב מסוכן.

מאהב בעל תכונות הרסניות שצריך להתרחק ממנו

אחד כזה שמזיין ובורח,שזורה רעל ומתעלל.

שלא מבטיח הבטחות ולכן גם אינו צריך לקיימן.

מאהב שהוא- הוא- נטו,

רעיל אך מענג,

מסוכן אבל חוקי,

מרגש אך מאכזב.

מדהים כמה הדפוסים שלנו, בני האדם, בנאליים, מחזוריים וצפויים.

פעם הייתי מוכנה למכור את נשמתי בעבור קשר מסריח,פתאטי,

קשר חד צדדי שרק שאב ממני אנרגיות אך כזה שחזרתי אליו בכל פעם כמו אישה מוכה.

אז מה? לא למדתי כלום? לא התבגרתי? לא התקדמתי?

הרי הסיגריה לא מחכה לי, היא לא תורמת לי-

לא פיזית ולא רגשית.

היא רק מקהה את החושים, מערפלת אותם,

מלטפת, מסממת ומאיימת לחנוק.

ובכל זאת, מתחשק לי להרים טלפון, לזרוק על עצמי משהו סקסי,

להתרגש לקראת הפגישה ולהתמסר.

יושבת, בוהה במסך, טוחנת סוכריות לימון ללא סוכר.

פעם קראתי שכשמפסיקים לעשן צריך לשתות הרבה מים קרים ולמצוץ סוכריות חמוצות.

מוצצת. פיקסציה אורלית ללא ספק.

בעלי היה יכול להנות מהמצב אילולא העובדה שאני לא ממש מוצצת בחינניות כרגע,

אני גורסת, טוחנת, מרסקת והורגת את האמ-אמא של הסוכריה.

נדמה לי שהוא עובר ליד חדר העבודה על קצות האצבעות מפחד שיהיה הבא בתור.

יצאתי לרוץ הערב. טוב, לא ממש לרוץ- לצעוד...

טוב, בסדר, אז הלכתי הליכה מתונה אך קצבית.

תקעתי את הMP3 עמוק בכיס ושמתי את קולדפליי בפול ווליום.

האמת? תגלית השנה, זה היה ממש כיף.

הרגשתי במין וידאו קליפ הזוי.

הקפדתי ללכת בדרכים אפלות בהם חשבתי שהסיכוי שמישהו יתעלל/יאנוס או ירצח אותי הוא לא רע.

במחצית הדרך, כשהתחוור לי שככל הנראה אגיע הביתה בקרוב, מושפלת וללא פגע,

הגברתי את קצב ההליכה, מעכתי עלים עם הרגליים ודמיינתי שאני מכבה סיגריות.

פעם הייתי יוצאת להליכות קצרות עד לארקפה, שותה קפה, מעשנת סיגריה וחוזרת שמחה ומרוצה לביתי.

היו ימים...

מודה שבהליכה הערב, ממש הרחתי את הפריחה של הגינות בשכונה ואפילו היה לי אויר ללכת רצוף ללא עצירות.

האמת שפחדתי לעצור.

בכלל,התחושה הזו, של ה"להמשיך", להיות עסוקה בכל רגע, מלווה אותי מאז שתחלתי במסע הגמילה.

אז אדלג לי כעת למקלחת ולמיטה- לישון.

מקווה שלילה אחלום חלומות קצת פחות ביעותיים מאמש.

אני אזמן לי חלומות של אגדות ופלאות.

רק שלא יופיע הזחל המעשן של עליסה או החתול המחייך כי זה ממש ישבור אותי.

אני בדרך למיטה... סוגרת את יומי החמישי נטול הסיגריות :)

הבוקר,לאחר שהפקדתי את בתי היקרה במסיבת יום ההולדת צעדתי בשמחה לעבר בית הקפה עם חברה כדי לחגוג שעתיים שלמות של חופש.

היה יום מדהים,שמיים כחולים, שמש, לא חם מדי...

הזמנתי לי קפה הפוך, התיישבתי, ואז פתאום- כמו סתירת לחי מצלצלת, נזכרתי-

אני לא מעשנת.

כמעט פרצתי בבכי. זה פשוט לא פייר! אפילו ישבתי בחוץ, באיזור הקבוע של המעשנים, במקום מצוין- חצי שמש, חצי צל.

איזה חרא זה. איזו מין מפלצת מזוכיסטית אני?! שתיתי שלוק אחד מהקפה, תפסתי את חברתי ביד (כמעט נשפך לה הדיאט קולה) ואמרתי: "בואי!

הולכים עכשיו לסופרפארם לרכוש מדבקות ניקוטין."

היא עוד הספיקה למלמל משהו על זה שזה הכל בראש, וכוח רצון, וכשהיא הפסיקה לפני 10 שנים, היא לא....

אני לא שמעתי כלום. הייתה לי משימה. להציל את העולם. ממני.

לא תאמינו כמה ה*** הזה עולה! 97 ש"ח לשבע מדבקות.

קניתי.

נו, מה? הייתה לי ברירה? מדובר בפיקוח/קיפוח נפש ככלות הכל.

וכמו נרקומנית אמיתית, שילמתי, יצאתי ומיד קרעתי את האריזה והדבקתי את המדבקה כלאחר כבוד על ישבני.

נשבעת לכם, ככה באור יום, כמו חולת נפש אמיתית.

לא ברור לי, גם כעת, מדוע דווקא על הישבן?! מה רע בבטן? על היד? אפילו על החזה?

לא. על הישבן. הייתי בכזה קריז שכנראה פשוט חשבתי שאם אני אשב הרבה ירווח לי יותר :)

ותשמעו, בינתיים זה עובד.

אני עדיין מתוסכלת אבל בצורה קצת יותר שפויה.

כשבעלי שמע כמה המדבקות עולות הוא אמר שכבר עדיף שאני אמשיך לעשן...

הוא אפילו הציע שאשתמש באחת כל יומיים במקום באחת כל יום!

אני יודעת שיש משבר כלכלי וכו' וכו' אבל באמת!

עכשיו יש לי אובססיה חדשה, שהמדבקה לא תרד חס וחלילה...

נראה לי שמצאתי התמכרות חדשה.

בצהריים, בארוחה משפחתית, סיפרתי בגאווה על זה שאני מנסה להפסיק לעשן.

אמי שבדיוק הסתכלה בתמונות משפחתיות נדירות ממלחמת העולם הראשונה,

הרימה את מבטה ואמרה שהנה,בתמונה,רואים את סבא של סבא שלי מעשן ואם היא לא טועה הוא חי עד גיל 90.

תגידו, זו אני או שאף אחד לא מפרגן לי במשפחה הזאת?