One last breath.

טוב. אז... בלוג חדש.
היו לי אולי מיליון בלוגים בישראבלוג. את הבלוג האחרון מחקתי ממש עכשיו. אנשים שלא היו אמורים להיכנס אליו נכנסו והופה שנה שלמה נמחקה לה מההיסטוריה. שנה שלמה, 18,000 כניסות. לא קל. ובכל זאת.

יש לי שם, כמו לרוב האנשים בעולם הזה, אבל מחשש ששוב ימצאו את הבלוג הזה, תקראו לי מונלייט. זה סוג של צחוקים ביני ובין חברה שלי, ככה שזה אחלה. חוצמיזה שזה אחלה כינוי :]
moonlight... אפל כזה, לא? ;)

בכל מקרה, אני בת 14 וחצי. הייתי כותבת איפה אני גרה, אבל שוב- ימצאו אותי. לא רוצה את זה. לא צריכה את זה. אני גם ככה יושבת כאן עכשיו עם דמעות בעיניים בגלל כל הבלאגן שנכנסתי אליו עכשיו שמצאו את הבלוג שלי. וגם דיי בא לי למות מזה, אבל שטויות, הכל עובר בסוף.

אני אופטימית.
שנה שעברה הייתה לי תקופה נוראית של דיכאון, וכשהיא נגמרה החלטתי להיות פשוט אופטימית. זאת אחלה דרך לעבור את החיים בשקט :]
טוב לי. יש לי הרבה חברים וחברות, ורובם נחשבים אצלי גם לההכי הכי טובים. אממ... אני אוהבת רוק, קצת הבי מטאל, רגאיי... בהמשך תדעו פה על הלהקות שאני אוהבת [וזאת תהיה וואחד חפירה חח]
ואללה גם הייתי שמה פה תמונה, אבל שוב- חח ... אולי עוד כמה חודשים כשאני ארגיש יותר פתוחה עם הבלוג הזה.

התחלתי לכתוב בלוגים בכיתה ו', והנה אני מסיימת עכשיו ט'. ככה שזה דיי מרגש ודיי סגירת מעגל XD ואממ .. התחביב העיקרי שלי זה כתיבה. אני כותבת בערך מאז שאני זוכרת את עצמי... זכיתי בתחרות כתיבה פה בישראבלוג ואני משתתפת בעיקרון גם בהכי חדשה, אבל בגלל שמחקתי את הבלוג הקודם נמחק גם הקישור והסיפור.
אז הנה אני אפרסם שוב ומחזיקה לעצמי אצבעות שאצליח .

נכתב לתחרות בנושא "חירות" בבלוג כתיבה נוצרת.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303

משחת שיניים בטעם של חופש.

"תסתכלי, נורית, תסתכלי." הקול המוכר של האדם היחיד שאי פעם באמת היה שם בשבילך נשמע כעת מרוחק ממך. כאילו שאת לא יושבת ממש לידו עכשיו. כאילו שאתם במרחק מאות, ואם לא אלפי קילומטרים זה מזו. "תסתכלי, אני אומר לך." שתי ידיו עוטפות את פנייך ומסובבות אותן בחוזקה אל עבר החלון.
"אני מסתכלת..." את ממלמלת, לא מבינה מה הוא רוצה ממך פתאום. עד לפני רגע הייתם שניכם שרועים בשתיקה כזו מרגיעה...
"מה את רואה, קטנה?"
"אני רואה חלון." את אומרת באטימות.
"לא, תסתכלי טוב." הוא מתעקש, ואת מנסה, באמת שאת מנסה, להביט מעבר לחלון הזה. אבל את עדיין רואה רק חלון. חלון, ולידו תמונה קצת עקומה של משהו שכנראה היה פעם בית. עם מרפסת, והרבה חיוכים. כמו שחלמת עליו כשהיית קטנה. תמימות.
"אני מסתכלת, נו. בחייאת, אלון, תעזוב אותי."
"יודעת מה?" הוא קם לפתע, פרץ אנדרנליין והתרגשות עוטף אותו. זה קורה פעם בחודש. ואז זה בדרך כלל היום האהוב עלייך, ועם זאת השנוא עלייך בכל העולם. "אני אגיד לך מה אני רואה." הוא מחייך. זה החלק האהוב עלייך.
"תגיד לי מה אתה רואה, אלון." את נאנחת.
"אני רואה חופש, קטנה. אני רואה חופש, הרבה חופש." וזה החלק השנוא עלייך. "ואת יודעת מה עוד אני רואה, קטנה?"
"מה עוד אתה רואה, גַדול?"
"אני רואה אותך ואותי, רק שנינו, על חוף ים נקי במיאמי. רק אני, את, הגלים והשאפות מסביבנו."
"שאפות? אין חתיכים- אני לא זזה!" את דוגלת ומחייכת מעט. היום הזה, פעם בחודש, בו באלון מתעורר פרץ של עשייה ואופטימיות, זה היום שתמיד מזכיר לך כמה את שקועה עמוק בתוך הבוץ הזה. במיץ של המיץ של הזבל.
"יש גם חתיכים," הוא מחייך ומתיישב מולך, מחזיק את ידייך בהתרגשות. "אני!"
"ביום שאתה תהיה חתיך, אני נקייה, מותק." את מחייכת והוא עוזב יד אחת. אבל עדיין, המגע הזה בין ידך לידו מנחם אותך במובן כלשהו. את לא לבד. לא לגמרי.
"את יודעת שאני חתיך, נורית, שנינו יודעים את זה." הוא מחייך שוב, חושף טור שיניים צהובות ורקובות, אף לא זכר ללבן. אף לא זכר לאנושיות. "תודי בזה."
את שותקת, ממשיכה להביט בפניו מלאות ההתרגשות, מכינה את עצמך לעוד כמה שעות שאותן פנים יחזרו להיות נפולות ועצובות כתמיד.
"נו, קטנה, תודי בזה. תודי שאני חתיך." את שוב שותקת. לא כי את לא רוצה להודות, אלא כי את לא יכולה להודות. קשה לך להחמיא לאנשים. מעולם לא החמיאו לך, כך שאת התחושה הנעימה הזו של אהדה ושלמות מעולם לא חווית. ומעולם איש לא יחווה בזכותך. הוא קם, ומניף יד אחת באוויר כמו 'סופרמן'. עוד אחד מגיבורי ילדותך. "אני אלון, ואני סופר חתיך."
"לא, אתה אלון ואתה סופר בלון," את עוקצת. "יאללה, שב, אתה עושה לי סחרחורת."
"טוב נו." הוא מושך בכתפיו ומתיישב לידך. את כבר יכולה להרגיש את העיקצוץ הזה בגופך, הגיע הזמן לעוד מנה. "גם את מרגישה את זה?" הוא מביט בך בפנים חרושות קמטי סבל וכאב.
"לצערי כן. יאללה, תביא."
הוא נאנח, ומגיש לך את המזרק. שניכם מזריקים במיומנות ונאנחים שוב, ראשך מתקפל לתוך ברכייך. שניכם שונאים את המצב הזה. שניכם שונאים את המזרקים האלה. שניכם שונאים הכל. ולא יכולים להפסיק. לא מצליחים להפסיק. כבר לא רוצים להפסיק. אם כבר- אז כבר.
"יהיה טוב, קטנה." ידו נוגעת בעדינות בגבך, ואת נרדמת מקופלת בתוך עצמך.

את מתעוררת. קרני שמש לא מקדמות את פנייך. גם לא ציוץ ציפורים או חיוך גדול. הדבר היחיד שאומר לך בוקר טוב זה אלון, אם אפשר בכלל לקרוא לנהמה הזאת בוקר טוב.
"כוסאמק, הראש שלי..." את ממלמלת וידייך אוחזות בראשך כאילו שזה יעזור לכאב.
"כוסאמק, החיים שלי." אלון מחייך בעצבות, ואת מחזירה לו מבט אטום.
"כוסאמק, המנה שלי!" את צועקת כאשר את מגלה כלום. כלום בפיתה. אין כלום. הטירוף מתחיל לעקצץ בתוכך בעודך מחפשת בשיגעון אחר טיפת סם.
"תרגעי, נו. אין, נגמר, מה לעשות." אלון טיפה יותר סבלני ממך.
"כן, בטח. דבר איתי עוד שעה, חכמולוג." את מטיחה בו. הדבר הבא שמוטח זה אגרופך בשולחן. "אני משתגעת, גַדול, תעזור לי."
"מה אני אעשה, קטנה. את ילדה גדולה, לכי תשיגי." את מרגישה לפתע קצת אכזבה. בעצם, למה ציפית? שיגיד לך - 'אוי, נכון, יש לי פה בכיס, קחי, ילדה יפה'? למה ציפית? שיגיד לך שהכל יהיה בסדר? טוב, אז לא. לאלון אומנם יש פרצי אופטימיות, אבל זה היה אתמול. תצטרכי לחכות עוד 28 ימים לעוד פרץ שכזה. ועד אז- את צריכה את הסם שלך. את צריכה אותו, את לא רוצה אותו.
"אני שונאת אותך." את משקרת ויוצאת מהבית, זאת אומרת- החורבה המצחינה, ברקיעות רגליים ילדותיות. את מזכירה לעצמך קצת את התנהגותך בריבים עם אבא שלך, זכרונו לברכה. אם חס וחלילה לא היה נותן לך לאכול גלידה אחרי ארוחת ערב, היה זוכה לצעקות ולרקיעות רגליים חזקות. ואחר כך גם לטריקת דלת. ואת היית זוכה בפרס הגדול, סטירה הגונה.
את מתגעגעת אליו. תרח זקן. מת משיברון לב לאחר שאמא שלך שמה קץ לחייה בירייה אחת מזדיינת. הכל בגללך, כמובן, ילדה טובה. ילדה טובה. אפילו כפית גלידה לא נשארה לך מכל העניין הזה.
את מתיישבת על ספסל אקראי ברחוב, עינייך מביטות קדימה. את לא רואה כלום. לפתע כל השטויות שאלון אמר אתמול נראות לך מוחשיות כל כך. חופש. ים. אושר. הכל נראה לך כל כך מזמין. כל כך נכון. כל כך חלומי. כל כך חופש.
לא יזיק לך לצאת קצת לחופש מכל השחור הזה. להיות לשם שינוי בצד הלבן. צד בו הסם היחיד שלך זה, בקיטשיות מוגזמת, האושר. והמזרק היחיד שלך זה מזרק שוקולד כמו במקס ברנר... שוקולד. מה היית עושה עכשיו בשביל שוקולד. לא אכלת שוקולד כבר שנתיים. בשנתיים האחרונות כל אגורה שלך הלכה אל הסם. כל טיפת תקווה לחיים קצת יותר טובים התפוגגה אל השטן הזה. שטן מרושע. התחיל בתור ג'וינט קטן, ונגמר בכלום. בכלום. בשנאה, בכאב, בעוני. בייאוש. בכלום.

"יודע מה, גדול?" את אומרת כאשר את נכנסת לחורבה, חיוך גדול על פנייך. כנראה היום זה תורך להיות בפרץ אופטימיות. זה קורה לך פעם ב... אף פעם, למען האמת.
"מה, קטנה?"
"אתה צודק. אני ואתה, מיאמי ביץ', כוסיות וחתיכים נון-סטופ. כולם רק שלי ושלך. אני, אתה, חופש. חו-פש. ח', ו', פ'... כוסאמק, שכחתי."
"ש', שזה האות שמסמלת 'שתקי'."
"למה אתה מבאס?! אתמול היית אתה זה שהדליק את הנושא."
"נכון, ואת היית זאו שכיבת אותו. עכשיו שבי בשקט, אני מנסה להתרכז."
את מגחכת. "להתרכז? במה?"
"אני מנסה לנחש איזה יום היום." הוא נאנח בייאוש.
"ראשון." את אומרת בביטחון. "לא, שני. שבת. שיט, איזה יום היום?"
"לא יודע. מתי אזוט הביא לנו את השקית האחרונה?"
"אמ... אני חושבת שזה היה ביום ראשון. כן, יום ראשון. הקיוסק מלמעלה היה סגור בבוקר."
"אוקיי, וכמה מנות לקחנו ביום ראשון?"
"אני חושבת ששתיים."
"ובדרך כלל בכל יום אנחנו לוקחים שש. והשקית נגמרה אתמול... סימן שהיום יום... רביעי."
"אלון לוי ונורית חורש, שעת מוות- אלוהים יודע אפס-אפס. תאריך, אלוהים יודע, יום רביעי." אתה זורקת לאוויר וצוחקת בייאוש.
"נורית חורש, התפגרה מטיפשות יתר ומהומור נמוך. יום רביעי בלה בלה בלה."
"לפחות יש בי טיפת הומור, ילד אדיש שכמותך." את מחייכת ומרימה זרוע אחת שלו, מתחפרת מתחתיה ומניחה אותה בחזרה. מתכנסת בתוכו כמו עכבר קטן.
"קטנה שלי..." את יכולה לשמוע את הכאב בקולו. "החופש הזה... הוא יגיע מתישהו."
"ממ... מבטיח?"
הוא מהסס מעט. "מבטיח. וכשהוא יגיע, קטנה שלי, כשהוא יגיע, הוא יגיע ובגדול. ויהיה לנו טוב."
הוא נעצר. את רוצה עוד. את צמאה לטיפת אופטימיות, לטיפת תקווה. את צמאה לזה אפילו יותר מלסם. "תספר לי עוד, גֵדול."
"מממ, בסדר," ראשך על בטנו כעת, ואת יכולה לשמוע את גרגורי הרעב המעוותים שהיא מפיקה. כואב לך לשמוע את זה. ועוד יותר כואב לך, שאינך יודעת למה הוא רעב. "כהחופש יגיע... אנחנו נחייך. את שומעת, קטנה? אנחנו נחייך! והשיניים שלנו יהיו לבנות לבנות, כמו פעם. לפני כל זה. אנחנו נחייך, והחיוך שלנו ימשוך כוסיות-"
"וחתיכים!"
הוא מחייך. "והחיוך שלנו ימשוך כוסיות וחתיכים כמו מגנט."
"ומה עוד?"
"מה עוד? כשהחופש יגיע, נשתה קוקטיילים פלצניים, ונלבש בגדים יפים, בגדי חג יקרים. ונשב על כסאות חוף נוחים כאלה, עם מזרן צבעוני עליהם. והרגליים שלנו ינוחו על שרשרף קטן ומלכותי, ולידנו תהיה קערה מלאה ב..."
"שוקולד!" את מתפרצת.
"קערה מלאה בשוקולד, וקערה מלאה ב, אלוהים, קערה מלאה במשחת שיניים."
"הוו, משחת שיניים..." את מהופנטת.
"משחת שיניים בטעם מנטה, משחת שיניים בטעם תות, כל מה שאת רוצה, מוגש לך על קערה של זהב. ושנינו נצחצח שיניים, ונדיף ריח טוב של ניקיון ועושר. ויהיה לנו טוב. קטנה, יהיה לנו טוב כשהחופש יגיע."
"גַדול," את קוראת. הוא מהמהם. "נכון ש... נכון שכשהחופש יגיע, תהיה לידי?"
"נכון." אפילו פעוט בן יומו לא היה מאמין לטון שלו. אבל בכל זאת, פרץ האופטימיות הזה...
"תבטיח."
"מבטיח."
"מבטיח שמה?"
"אני מבטיח שכשהחופש יגיע אני אהיה לידך."
"ולא תעלם לי?"
"אני לא אעלם לך," הוא מחייך וידו הקרה עוברת במורד גבך הלוך ושוב. "קטנה, את לא יודעת שאני אחייה עד גיל חמש מאות?" הוא מגחך.
את מחייכת גם. "גַדול?"
הוא נאנח. "מה, קטנה?"
"לילה טוב, גַדול."
"לילה טוב, קטנה." הוא אומר, אבל את כבר שקועה עמוק בתוך שינה ללא חלומות.

את מתעוררת לעוד בוקר, מגדפת בליבך על שקמת בכלל, מוצאת כי את עדיין בזרעותיו של גַדול. זה גורם לך לחייך, ואת מחליטה לחזור לישון. טוב לך וחם לך בזרועותיו. זה משכיח ממך מעט את כל הצרות והסם שאיננו. משכיח ממך את הזכרונות הקשים של הפעם האחרונה שלא היה לך סם בהישג יד. לכן את עוצמת את עינייך שוב. מנסה להתמקם שוב בין ידיו החלשות של אלון. הן תמיד חלשות. אבל עכשיו קצת יותר. גם עליו כנראה משפיע המחסור הזה.
"גַדול?" את ממלמלת, עינייך הכואבות עצומות. שתיקה. "גַדול, תחבק אותי, קר לי." את מבקשת. שום דבר. הוא כנראה ישן.
את עוטפת את עצמך בזרועותיו, מנסה להתחמם. אבל הוא קר. הוא קר יותר מתמיד. והעיקצוץ הזה בגופך... את כבר לא בטוחה שזה עיקצוץ של חוסר סם או חוסר... חוסר אלון.
"גַדול?" את משתחלת מתוך ידיו ומביטה בו. "גַדול!" את מתעצבנת וסוטרת לו בחוזקה. שום דבר. אין תגובה. אין דופק. אין נשימה. אין אלון. אין כלום. אין אופטימיות. ואין חופש. ואין כוסיות וחתיכים על חוף ים עם משחת שיניים ושוקולד וקוקטייל פלצני... אין חופש. אין חופש.
את כל כך חלשה כעת, שאפילו דמעות לא מטפטפות מעינייך. אין אלון. אין חופש. אין אלון. אין חופש. את ממלמלת שוב ושוב, ומניחה את ראשך על הכרית המדושנת בעובש.
"בן זונה. הבטחת לי שתחייה עד גיל חמש מאות..." את ממלמלת ביובש, רגע לפני שאת עוצמת את עינייך וצוללת הישר לתוך קערה מלאה במשחת שיניים בטעם של חופש.

עד כאן בינתיים,

Moonlight.