בימים האחרונים יצא לי להגיד פעמיים משהו שאני מרגיש הרבה מאוד שנים.
לא מרגיש שהייתי ילד.
אני זוכר את הילדות שלי.
היא הייתה ילדות טובה.
לא ילדות של שמנת כי כל דבר היה קשה אז, למרות שההורים עבדו קשה מאוד.
לא היה חסר לי כלום אף פעם ואני נזכר ברגעים ובשנים ההם תמיד בגעגוע.
געגוע של לחיות בחממה.
לתת להורים לדאוג לפרנסה ואני הייתי צריך לדאוג רק להיות תלמיד טוב.
אז למה אני לא מרגיש שהייתי ילד?
נראה לי שאחת הסיבות היא הציפיות ממני.
בתור הילד הבכור תמיד היו ציפיות ללמוד הכי טוב, להביא ציונים הכי טובים
כדי שהאחים הקטנים שלי ילמדו ממני את הדברים הטובים.
לשמש להם מודל לחיקוי.
ואני לקחתי את זה ברצינות. אולי ברצינות רבה מדי כמו שאני לוקח
כל משימה ברצינות ופחות מ-100 אחוז בשבילי זה לא מספיק אף פעם (כמעט...
)
למדתי קשה והרבה.
מצאתי את הזמן למשחקים ולהיות בחוץ ולא חסכתי שום דבר מהשובבות שלי
שנשארה בחלקה עד היום, לפחות הגרעין שבה.
הייתי תמיד רציני, ואני רואה את זה בתמונות של פעם כשהייתי ילד.
פנים של ילד/מבוגר. לא ילדותי.
קיבלתי מכות מאבי בשביל כל האחים שלי גם יחד.
הייתי צריך להיות הכי טוב.
אבי שהתעסק בכל דבר שקשור לבית, בלי קשר למקצועו ולמקום עבודתו,
רצה שגם אני אדע הכל.
הוא אמר לי פעם שאני חייב ללמוד לעשות הכל בבית בגלל כמה סיבות.
אחת, שבת הזוג תהייה מרוצה...
שנייה, לשלם פחות כסף לכל בעלי המקצוע הרמאים...
שלישית, אולי לעשות קצת כסף מהצד, אז לא דיברו על "שחור", לפחות לא איפה שאני גרתי.
רביעית, תמיד כייף לראות את מעשי ידך להתפאר ולהגיד "אני עשיתי את זה"...
אני בתור נער בן 15 ידעתי להחזיק כל כלי עבודה.
החל בפטיש ולדפוק מסמרים בלי לדפוק את האצבעות
וכלה ברתכת (רתכת הוא אותו המכשיר שאסור להסתכל על הניצוצות בעיניים חשופות
והיא "מחברת" בין שני ברזלים ע"י יצירת קשת חשמלית-הסבר פשטני אבל מספיק)
לא אחת קרה שהגעתי לבית של חבר ועזרתי שם או אפילו ביצעתי בעצמי איזה
תיקון לברז דולף, התקנת ארונית, צביעת שולחן או חדר וכו'.
ההרגשות הן שאת הילדות שלי העברתי בהרבה דברים אבל לא מספיק העברתי אותה בתור ילד.
הייתי צריך להיות שובב מ-א-ו-ד כדי שאוכל לחמוק מכל מיני דברים שהטילו עלי.
ותאמינו לי שמעשים שאני עשיתי, יכולים בשקט למלא ספר...
כשאני רואה את הילדים שלי וכמה אני דורש מהם בלימודים ושיסתכלו עלי איך אני מתקן
או עושה דברים על מנת שידעו, אבל לא מכריח אותם.
בצורה הזו של ההבנה וההסבר למה כדאי לדעת, מה כדאי לעשות, אני משיג הרבה יותר
מאשר אבי שניסה להכריח אותי עם מכות או "ציונות" דרך הרגליים.
אני מספק להם את הילדות שכל ילד נורמלי צריך.
ואני כולל בתוך זה את השיחות עם הילדים.
שיחות משפחתיות ושיחות אישיות שאנחנו עושים אגב טיול הליכה של שעתיים
במסלולים שונים לצורך השיחה ולא לצורך הספורט.
שיחות משפחתיות שלא אחת הופכות למשחק קלפים או מונופול (בצעירותם)
או אפילו גולות בחצר.
ושיחות אישיות על לבטים, התחבטויות, אהבות נכזבות, מין, לימודים, מורים
ובעצם על כל דבר שזז.
מה שלמדתי בחיים זה להקשיב. לדבר מעט אבל להקשיב.
לתת לילד לדבר. להרגיש את הילדותיות שלו לפעמים.
להבין שהוא רוצה להיות בסה"כ ילד מאושר.
לדבר בגובה העיניים של הילד.
אבי היה צועק עלי או מכה אם עשיתי טעויות.
אני לא מרים יד ולא הרמתי מעולם.
פעם חינכו אחרת. היום יש המחנכים בשיטה של פעם.
אני דוגל בעניין של לתת לילד להיות ילד.
אני לא חבר שלהם אני אבא.
אבל אבא שמכבדים ומתייעצים וכמובן נפתחים אליו מרצון.
לא אבא שאתה חייב לעשות משהו כי זה מגיע מלמעלה.
אני מקווה שהילדים שלי לומדים ממני דברים שיעשו הלאה לילדיהם
והכי חשוב שיש להם ילדות.
שהם יודעים מה זה להיות ילד.
מה שחסר לי.
40937
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
