ההבדל בינינו 4 שנים וכמה חודשים
תמיד התנהגתי כבוגר לפחות מבחינת הגיל וההתנהגות
כשהיינו קטנים יותר, אמרתי לו אני יותר גדול ממך
והתשובה שלו הייתה "אתה תמות לפניי..." 
ניגנו ביחד על כלי נגינה, כל אחד מאיתנו למד משהו אחר.
חלקנו חדר אחד במשך הרבה שנים בכל מעברי הדירות שהיו.
כשהתגייסתי הוא ירש את החדר שלי.
ליום הולדת ה-16 קיבלתי רובה אוויר עם טלסקופ משוכלל.
הרובה עבר בירושה אליו כשלי כבר היה M-16 שלא עובד על אוויר אלא מוציא אוויר מאנשים...
מחר אחי טס חזרה לארה"ב.
הוא היה כאן קצת פחות מחודש, כמו כל שנה מאז שהוא והמשפחה שם.
כשצעירים לא חושבים על זה אולי יותר לעומק או מקדישים מחשבה.
כל אחד טרוד בריצה שלו אחרי מקום עבודה טוב, משכורת טובה, תנאים, חתונה, ילדים, בית, משכנתא.
כל אחד מחפש לבנות לו את הקן המשפחתי כמה שיותר טוב ונוח.
עם השנים והבגרות נקודת המבט משתנה.
כך זה קרה אצלי.
אני לא נוהג לשתף אף אחד במחשבות שלי או בדברים שאני רוצה לעשות.
אני מספר, ולא תמיד, רק אחרי מעשה.
הבחירה שלי היא סלקטיבית מאוד. זה האופי שלי. לא רץ לספר לחבר'ה.
בשנים האחרונות שאחי נמצא בחו"ל קשה לי יותר.
קשה לי החוסר.
איתו הייתי מדבר על דברים שלא מדבר עם אחרים.
יש בינינו הבנה טובה מאוד על הרבה דברים חוץ מפוליטיקה (בגדול).
הנטיות הפוליטיות שלו הן שמאלה בעוד ששלי נוטות לכיוון השני בכלל.
כל פרידה כזו, גם כשאני נוסע אליו לחו"ל כשאני טס מהעבודה, קשה לי.
כל פעם זה קשה יותר. לפעמים אני מרגיש שאני צריך שהוא יהיה כאן, למרות שהוא קטן יותר
ולו בשביל לשתף אותו בדברים שפעם לא שיתפתי. מין צורך שלא מתממש.
אני לא מנסה ולא ניסיתי מעולם לשכנע אותו לחזור. הוא מתכנן את חייו בצורה שנראית לו לנכון.
בפנים עמוק הייתי שמח שיחזור לארץ ושיהיה במרחק נסיעה של שעה שעתיים ולא 15 שעות טיסה.
אני תמיד נזכר כשהיינו ילדים ורבנו, אבי היה אומר "מה קרוב יותר לגוף, גופיה או חולצה?"
אני הייתי משיב גופיה (למרות שמעולם לא לבשתי גופיה). הנמשל היה כמובן לזה שהאח קרוב יותר לגוף
שלך כמו גופיה מאשר חבר שרחוק מהגוף כמו חולצה...
לפני חודש סיפרתי לו שאני כותב בלוג.
הוא אמר שהוא לא מאמין לי...
שלחתי אליו את כתובת הבלוג והוא התקשר מחו"ל, אחרי שהספיק לקרוא כמה פוסטים נבחרים
ששלחתי לו קישורים אליהם כדי שיקרא ויזכר בדברים שרק מי שמכיר אותי, כמוהו, יכול לדעת
שזה אני. הוא הופתע. ואמר שבחיים הוא לא היה מנחש שזה אני.
הוא היחיד שיודע על הבלוג במשפחה. אנחנו חולקים כמה סודות שראויים להישאר רחוק מכולם.
דברים חשובים שאתה יכול לספר רק למישהו שאתה בוטח (שנינו בוטחים בבנות הזוג שלנו אבל הקירבה הזו
של הגופיה היא חזקה יותר מסתבר)
כמו בכל פעם שאנחנו נפרדים אני מייחל שהפעם הבאה שהוא והמשפחה שלו יבואו לארץ זה יהיה משהו קבוע.
געגועים עם הגיל מתגברים. נעשים יותר חשובים, יותר משמעותיים בחיים.
אני הבנתי את זה בגיל יותר מאוחר כשבעצם סיימתי לבנות את הקן המשפחתי.
הבנתי את זה כשאחי לא היה בסביבה אלא רחוק מאוד.
לא פעם סיפרתי על פירמידת הצרכים של מאסלו.
הצרכים מתחילים מהבסיס ועולים כלפי מעלה.
במחזוריות החיים יש לעיתים קפיצות משלב לשלב.
שני השלבים הראשונים תמיד חייבים להתקיים כדי לעבור הלאה (כל אחד יכול לבדוק את זה על עצמו)
השלב של שייכות זהות ואהבה מתחלף יחד עם כבוד והערכה במשך מחזור החיים שלנו.
אנחנו תמיד נצטרך צרכים פיסיולוגיים בסיסיים (מזון, מים ומקום לישון בו) וכמובן שנצטרך ביטחון
בקיום הפיסי (מקום עבודה, משכורת ואפילו ביטחון כביטחון).
שייכות זהות ואהבה מתחלפים עם כבוד והערכה.
אלו צרכים שחשובים בשביל הנפש, בשביל החיוך ובשביל השקט.
אני רואה כמה שאצלי השלבים השלישי והרביעי מתחלפים ולמרות שיש לי כבוד והערכה בחברה שאני עובד בה
וכבוד והערכה בחברת האנשים שאני מבלה איתם אני זקוק לשייכות ואהבה מצד המשפחה.
הדבק המשפחתי (במובן החיובי) המלכד, המעצב והבונה הוא הבסיס הכי חשוב בחיים.
ציטוט שאהבתי בעניין:
"איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו" (אטיין דה-לה בואסי מתוך הספר "על ההשתעבדות מרצון")
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
