הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל במסגרת תפקיד של "שליחות קטלנית" היה לארץ שבעברה הייתה קומוניסטית.
ידעתי מה עלי לעשות, התאמנתי על זה חודש.
זה היה בערב ראש השנה. דברים כאלו לא מתחשבים בחגים יהודיים.
תמיד קיוויתי שלא "יפול" משהו ביום כיפור. ברוב הפעמים זה עבד.
הוכנתי הייטב וזה היה סימלי בהרבה מובנים כשאחד מהם היה ראש השנה, התחלה חדשה, לבד.
המטרה הייתה ברורה, האמצעים היו נתונים וכל מה שהייתי חייב לדעת היה לי ברור.
בשבילי זו הייתה סגירת מעגל.
המעגל התחיל עם אבי.
הוא נולד בעיר הזו שאני נמצא בה כרגע.
אולי אפילו הלך ברחובות שאני הולך בהם עכשיו.
הוא היה כאן אזרח ותושב המדינה, אני רק "תייר", אורח.
כשהייתי ילד הוא סיפר את הסיפור ואמר לי "אל תיתן שמישהו יעשה בך מה שהוא רוצה, אתה לא חפץ".
המילים האלו היו חרוטות בראשי.
כמובן שאני לא לקחתי את זה למקומות קיצוניים, תמיד יהיה מישהו שיגיד לך מה לעשות.
אבל הוא כיוון למשהו יותר עמוק, משהו רגשי.
זה היה ערב קר ברחובות אותה עיר שם באירופה.
ערב של ראש השנה.
הוא הלך לתומו על המדרכה בדרכו הבייתה מהעבודה.
שולחן החג בבית היה אמור להיות כמעט מוכן והוא מיהר להגיע לשם.
מכונית שחורה עצרה לידו, מישהו פתח את החלון ושאל לשמו.
אבי שהבין שהמכונית הזו קשורה לשירותי הביטחון או המשטרה החשאית, עצר ואמר את שמו.
שניים יצאו מהמכונית ודחפו אותו פנימה בכוח.
למרות התנגדותו של אבי הם הכניעו אותו והכניסו אותו בכוח אל פנים הרכב.
הרכב התחיל לנסוע והם ביקשו ממנו את תעודותיו.
אבי הוציא את התעודות והראה אותם לאנשי המשטרה החשאית במכונית.
במהלך שעה הם תשאלו אותו שאלות בגלל היותו יהודי ועוד סיבות שהוא הבין אותם אח"כ.
הוא הופשט ונשאר בתחתוניו בלבד, והוכה כיוון שענה רק על מה שידע, את שאר הדברים שנשאל
לא ידע להשיב.
המשטרה החשאית חשבה שהוא מסתיר מהם מידע, מה שלא היה נכון.
באחת הסימטאות, הרחק מביתו ומהמקום שהוא נאסף, המכונית האיטה את נסיעתה
כמעט לכדי עצירה.
הדלת נפתחה ואבי הושלך החוצה כשהתעודות נזרקו אחריו ובגדיו הועפו בכוונה לתוך שלולית.
אבי התעשט, התלבש וחיפש בארנקו אחר כסף.
כל הכסף שהיה שם, משכורת של שבוע שלם, נעלמה.
המשכורת, בין השאר, נועדה להיות עזרה לאביו ואימו, סבי וסבתי לימים, לחג.
בנוסף, בחלק מהמשכורת הזו תכנן אבי לקנות מתנה לחג לאימי שהייתה אז ארוסתו.
לקח לו שעתיים להגיע הבייתה, לביתם של סבי וסבתי, ועוד שעה כדי להתחמם ולחזור להיות בן אנוש.
כל הסיפור היה אנטישמי לחלוטין.
תמיד הייתה בי המחשבה שזה נעשה דווקא בערב החג. חג המהווה תחילה של שנה.
אבי שבנוסף לעבודתו הבין במכניקה עדינה וידיו היו ידי זהב, תיקן מכונות כתיבה ידניות של פעם.
רופאים, עורכי דין ועוד בעלי מקצוע חופשי, החזיקו מכונות כתיבה כאלו שהיו יקרות אז.
אבי השלים את הכנסתו בכך שתיקן בעבורם את המכונות בבתיהם, ושמו עבר מפה לאוזן.
המשטרה החשאית שעקבה אחרי אבי, חשבה שיש לו קשר לאותם אנשים שניסו להנהיג איזו
תנועת מרי באותה עיר.
אבי לא ידע אפילו על מה שקורה, הוא בסה"כ תיקן את המכונות שהפיצו את המכתבים
והכרוזים בין האנשים.
ועכשיו אני כאן.
מסתכל על המקום שאני נמצא בו. ונזכר בסיפור הזה.
וחושב איזו מקריות מצמררת בין מה שקרה לפני המון שנים לבין זה שאני כאן באותו ערב ראש השנה.
להיות באותו מקום דווקא בערב חג כשכולם חוגגים בארץ.
שולחנות עמוסים באוכל (לא היה חסר לי) וכולם ביחד.
עוד חג שאני לא עושה עם המשפחה והם חסרים לי.
אבל כרגע המשפחה בצד, שולח את מחשבותי מהר לארץ ומחזיר אותן בחזרה "ריקות".
לא רוצה שמשהו ישבש את דעתי.
הפעם אני כאן בגפי הכל מתוכנן ומתוזמן עד לפרט האחרון.
ברחוב הבא עלי לפנות ולחפש את הדירה של "יונל פטרושקו".
"יונל" היה חבר זוטר בארגון שתרם ואסף כספים למען ארגון בעזה.
אותו ארגון קנה נשק במסווה של קניית מוצרי מזון ותרופות עבור האוכלוסיה בעזה.
כל תנועות הכספים הראו שהכסף הולך למקומות שבהם קונים נשק וחומרי חבלה והשימוש
בכספים ש"יונל" אסף הלכו לפגיעה בישראלים.
אם הייתי עוצם את עיניי, הייתי יודע להגיד איפה נמצא כל כסא בבית של "יונל".
כמה כוסות יש לו בארון מטבח ובאיזו מגירה הוא מחזיק את הסכו"ם. באיזה צד של המיטה הוא ישן.
"יונל" היה גרוש בן 40. אישתו ושני ילדיו גרו בעיר סמוכה מרחק חצי שעה נסיעה.
הוא היה משתכר ומתעלל אשיתו ובילדים, מרביץ להם מכות נמרצות. לקח הרבה זמן עד שהם הצליחו
לקבל חופש מאותו בן בליעל.
דפקתי בדלת.
לא הייתה תשובה.
דפקתי בשנית והפעם קצת יותר חזק.
שמעתי צעדים מתקרבים לדלת.
הדלת נפתחה לכדי חריץ רחב מספיק כדי שאוכל לראות את פניו באור הרחוב והמנורה שדלקה
מעל דלת הכניסה.
פניו היו טבועים בזכרוני היטב אחרי כל כך הרבה תמונות שלו שראיתי בחודש האחרון.
שאלתי אותו שאלה והוא ענה את התשובה שחיכיתי לה. כן.
.........
סגרתי את הדלת אחריי בטריקה חרישית ויצאתי לרחוב.
המשימה הושלמה.
אותו ארגון יצטרך לחפש לו מגייס כספים חדש.
נסעתי למלון אספתי את חפציי הזמנתי מונית לשדה התעופה.
עברתי את ביקורת הגבולות ועליתי למטוס.
זו לא הייתה הפעם הראשונה.
אבל זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי שבמקום הזה שבו אבי הושפל, אין מחילה.
אין סליחה במקום שבו מענישים אדם על היותו יהודי.
ואין כמו ראש השנה כדי לפתוח שנה חדשה אולי פחות מאויימת, יותר שלווה ופחות מקוללת.
שנה עם הרבה תקווה וטוב.
אבל ידעתי שאני לא ריאלי.
ומאז להיום,
אני רוצה לאחל לכל מי שקורא אצלי קבוע, מזדמן, אקראי,
שנה טובה לכם ולבני המשפחה שתהייה באמת שנה של שקט ושלום
שגשוג ופריחה בריאות ואהבה פרנסה טובה ופריון.
"תיכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה."
אמן.
מילה נוספת לאדם גדול.
האלוף במיל' ישראל טל, שהיה האבא והאחראי לפיתוח הטנק הישראלי מרכבה, נפטר הבוקר,
ערב ראש השנה תשע"א בגיל 86.
ישראל טל, זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל וסיים את שירותו הצבאי כסגן הרמטכ"ל.
הסיסמה "האדם שבטנק ינצח" מבוססת על דבריו. ראיתי אותו מס' פעמים באירועים כאלו ואחרים.
לחמתי על טנקי מרכבה כמפקד טנק ואני יודע כמה מחשבה הוא הקדיש
לביטחון הצוות על ידי יצירה של "מעשה מרכבה להתפאר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
