מבוא,
זה הפוסט האחרון, נכון לעכשיו, שאני כותב על החיים היותר מעניינים שלי.
כל השמות וכל הכינויים הם פרי הדימיון(שלי) בלבד ואין קשר בינם לבין המציאות.
חלק מהמקומות, כל הדברים והאירועים שסיפרתי עליהם קרו באמת והם לא פרי הדימיון שלי.
כתבתי פעם שקשה לי לספר לאנשים על חוויות שעברתי כי זו חוויה שעברתי לבד או עם מספר
מצומצם מאוד של אנשים, ורק אנשים שהיו בסיטואציה הזו יכולים להבין על מה אני מדבר כל השאר
יחשבו שזה סיפור מתח, בדייה או אגדה אורבנית שמסתובבת באינטרנט.
-
לא הכל הצלחות בחיים.
יש כישלונות צורבים למרות שהדברים יוצאים מוצלחים לבסוף,
ויש מצבים שההצלחה מהולה בטעם מר של כישלון.
טסתי לברלין. שם הייתי אמור לפגוש את שלומי.
הוא ואני עשינו כמה אימונים ביחד והכרתי אותי כשנה וחצי.
שלומי היה כבר שם לעניין אחר אבל הוא הכין את השטח יחד עם צוות של ארבעה
אנשים נוספים. הם היוו גיבוי וחילוץ במקרה ש...
טיסה ראשונה שלי לברלין.
ההרגשה הייתה מוזרה.
אני דור שלישי לניצולי שואה. גרמניה לא הייתה מהיעדים המועדפים עלי בעולם.
המטרה של השליחות הייתה ברורה.
יש מידע על שני אנשים שמזמן רצינו לשים עליהם יד אבל ההתחמקות שלהם
הייתה ראויה לציון. הפעם המידע שהתקבל היה אמור לסתום את הגולל
על הפרשה הזו אחת ולתמיד.
קיבלתי את המידע בארץ, מידע בהול יחסית, אין הרבה זמן להתכונן.
חלון הזמן שקיבלתי היה 48 שעות מרגע ההודעה ועד לסיום השליחות. מעט מאוד זמן.
המטוס נחת בברלין.
נסעתי למלון והתמקמתי בקומה השביעית.
הוצאתי את המחשב הנייד וכל הציוד שנלווה איתו.
בחנתי כמה דברים ויצרתי קשר עם שלומי.
באותו ערב נפגשנו במקום ששימש את הצוות מהארץ להתארגנות.
עברנו על כל המידע וסגרנו שינויים שהתגלו ברגע האחרון.
בדקתי את האקדח ששלומי נתן לי.
אני אוהב כלי כזה. מדוייק ויעיל.
צוות הארבעה עזב את המקום והלך להתמקם באחד הרחובות בשכונה.
שלומי ואני היינו צריכים להגיע לבית מסויים באחת השכונות האמידות בברלין.
הבית היה בית גדול עם 10 חדרים, 3 חדרי מקלחת ומעלית פנימית.
בזמנו הוא היה שייך לדמות מוכרת בברלין ונקנה כדי לשמש מקום מקלט
לשניים שהיינו בעקבותיהם.
השכונה האמידה נודעה לשימצה בזמן מלחמת העולם השניה כיוון שמהרציף שלה
נשלחו למחנות המוות יותר מ-50,000 יהודים שגרו בברלין.
לא פעם אני מרגיש כמו סגירת מעגל.
כאילו יד הגורל מסדרת את הדברים כך שיקרו כמו שהם אמורים לקרות.
במקום כזה שבו עלו לרכבות המוות עשרות אלפי יהודים, יבוא גם
סופם של אלו שלקחו חיים של יהודים וישראלים ועכשיו הגיע זמנם.
שלומי ואני היינו ממוקמים, גם צוות הארבעה היה ממוקם.
השעה הייתה 1 אחרי חצות.
המרצדס השחורה נכנסה לחניה.
היא עצרה ליד השביל בכניסה לבית.
במבט עיניים החלטנו שלומי ואני, מי לוקח את מי.
אנשי הגיבוי שלנו היו מוסתרים הייטב במרחק של כ-200 מ' מאיתנו.
שני האנשים יצאו מהמרצדס לבושים בחליפות שחורות.
שלומי ואני הסתערנו קדימה באקדחים שלופים ומצויידים במשתיקי קול.
במקביל, שני הגברים הוציאו אקדחים וירו לעברנו.
התנהל קרב קצר מטווח של מטרים ספורים.
שלומי הספיק לירות באחד ואני בשני.
שמעתי אנחה עמומה.
שלומי נפל.
שני כדורים שנורו לעברי, נורו לכיוון פני.
אחד חתך בשפה התחתונה שלי מימין והשני חלף מעל הגבה השמאלית שלי.
רצתי לכיוון שלומי.
שלומי קיבל שני כדורים בחזה.
השניים שבנו לחפש היו שרועים על השביל חסרי רוח חיים.
"דודי בריצה לכאן שלומי נפגע" קראתי באוזניה.
אחד מהארבעה היה דודי.
דודי הוא פרמדיק בנוסף לשאר הכישורים שלו.
תוך שניות דודי ומס' 3 הגיעו אלי.
שלומי חירחר.
השביל היה ספוג בדם.
מס' 3 בדק את השניים ודיווח שהם מתים.
פינינו את שלומי לרכב הוואן שהגיע במהירות, סגרנו את הדלת וטסנו משם.
נסענו למקום הכינוס.
בזמן הנסיעה דודי ניסה להחיות את שלומי אבל לא הצליח.
שלומי לא הגיב לשום דבר.
הגענו למקום לקחנו את שלומי פנימה על הידיים.
מס' 2 טיפל בי בדרך.
נזקקתי לפרפרים מעל עין שמאל והשפה התחתונה שלי לא הייתה שלמה.
היא נתפרה ע"י דודי בלילה, שם במקום. הוא היה מצוייד בערכה ללא חומר הרדמה.
הרגשתי כל תפר ותפר.
דודי ניסה להתלוצץ מעט ולהסיח את דעתי כשתפר אותי ואמר לי שכנראה לא אדע יותר
טעמה של נשיקה במלוא שפתיי.
הסתכלתי על דודי והוא הבין שאין מקום כרגע לשום הלצה.
לא ישנתי כל הלילה.
הרצתי את מה שקרה בראשי שוב ושוב.
מה השתבש? מה לא היה נכון?
מה שלא היה בתוכנית היו הנשקים שלהם.
כל הסידורים נעשו ושלומי הועבר לשגרירות שלנו בברלין.
הוא היה אמור להיות מוטס בצהריים לארץ.
טסנו חזרה הבייתה כל אחד בטיסה אחרת.
חזרתי הבייתה אחרי שלושה ימים מרגע שנחתתי בארץ לאחר בדיקה באחד המרכזים הרפואים במרכז.
התקשרתי לזוגתי, שידעה שאני במילואים, ואמרתי לה שנפלתי ונחבלתי בשפה התחתונה
ועוד איזו שריטה מעל העין ושאני בדרך הבייתה, שוחררתי לפני הזמן.
השבוע ההוא היה קשה.
לא יכולתי לישון. הכל היה בערבוביה אצלי.
שלומי מחרחר לנו בידיים, שתי גופות הגברים שנורו.
במצב כזה אפילו לא ניתן ללכת לנחם את המשפחה.
אתה מתאבל על חבר בשקט, לבד.
לא עשיתי שום פעילות, לקחתי חופש.
אחרי השלושים, הלכתי לבית העלמין להיפרד סופית משלומי.
מצבה, קבר, כמה מילים חרוטות על האבן. זהו.
ככה זה נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
