מתחיל עוד סימסטר ועוד שנה חדשה.
בשבילי זה כבר לא חדש כל כך.
תמיד מעניין לראות מי לומד איתך, איך היו הציונים של הבחינות בסוף הסימסטר הקודם,
ובכלל להגיד שלום לאנשים שלא ראיתי חודש או יותר.
בקורס הזה יש 20 סטודנטים.
לפני תחילת הסימסטר אני מסתכל על רשימת הסטודנטים
לראות אם יש מישהו שאני מכיר או שלמדתי איתו בעבר.
גם הפעם, בשבוע שמתחיל הסימסטר, נכנסתי לראות מי האנשים שנרשמו.
הרבה אנשים חדשים אבל גם שמות מוכרים.
הנה דני ג.
דני בן 27 נ+1 סטודנט כבר 5 שנים. עובד בחברת YES.
"לאן אני רץ תגיד לי? אני עובד, יש לי תפקיד חשוב (כל אחד חושב שיש לו תפקיד חשוב)
כל סימסטר אני לוקח קורס אחד. יום אחד אני אסיים, אני בטוח בזה. חוץ מזה ש-YES משלמים
אז מה איכפת לי? שלא תבין לא נכון, אני מת לסיים אבל אין לי חשק לעבוד קשה.
אני לוקח את זה באיזי"
ראיתי גם את אפריים ש.
אפריים הוא פנסיונר בן 60. סבא נחמד.
מצחיק קצת כי הוא לפעמים "מפגר" טיפה בקצב של הכיתה ואז מבקש לחזור קצת אחורה.
תמיד כולם היו סבלניים כלפיו, גם המרצים, ונתנו לו את ההסבר הדרוש.
לא יודע איפה הוא עבד קודם אבל הוא מבלה הרבה זמן עם הנכדות שלו.
"תשמע, כל החיים למדתי. אומנם לא לתואר אבל אני אוהב ללמוד. החלטתי ללמוד משהו מעניין.
אני לא הולך לעבוד במקצוע אבל אני אשמח לראות תעודת גמר BA על הקיר של חדר השינה..."
(למה דווקא בחדר השינה?)
איתן ח.
בן 41. נכה.
איתן הפך לנכה לפני 4 שנים בערך.
נפגע בתאונת דרכים.
הקמפוס שאני לומד בו נגיש לנכים בכל המקומות כך שהוא מסיע את עגלת הנכים החשמלית שלו בלי בעיה.
"פעם התחלתי ללמוד והפסקתי. ועכשיו כשאני לא יכול כל כך לעבוד אני לומד ומרצה בבתי ספר תיכוניים.
אני מספר להם שעמדתי ברמזור וחיכיתי לירוק. התחלתי לנסוע בירוק כשמצד שמאל שלי הגיע טרקטור במהירות
שנסע באדום מלא! הכף שלו שהייתה למטה בניגוד לחוק נכנסה בדלת של הנהג. הצד שלי.
התעוררתי בלי שתי רגליים. לך תחפש אשמים. מה זה חשוב בכלל.
אני מרצה מול תלמידי תיכון ואני שואל אותם שאלות.
אחת השאלות שאני שואל היא, אני נותן מיליון שקל למי שמוכן לעבור צומת באדום מלא. יש מתנדבים?
ותתפלא, על כל מאה נערים ונערות בערך יש תמיד איזה 4 חוכמולוגים.
כאלו שמוכנים לעבור באדום בשביל המיליון שקל. כשאני מבקש שיסבירו לי למה, יש מעט תשובות,
אבל כמה חוזרות על עצמן. "תביא מיליון ונדבר", "עוצמים עיניים ועוברים", "חיים רק פעם אחת אז בוא
ניקח את המיליון ונחיה" (אם ישאר מי שיחיה אחרי זה) ועוד תשובות טיפשיות. הכי חמור בעיניי שאותם ארבעה
גם יעשו את זה אח"כ ואפילו בלי לקבל מיליון שקל..."
"אז אני לא יודע אם עשו לי טוב עם התאונה, מה שכן קרה זה שחזרתי לספסל הלימודים
להמשך הלימודים. אני בטוח שלא אצליח לעשות כלום עם זה, מי יעסיק מישהו כמוני ומי ינגיש את המקום
לנכה שיבוא למקום עבודה?"
והנה רינה ז. ושולי ד.
שתיהן עובדות בסניף אחד של בנק הפועלים.
שולי נ+3 בת 38. מין טיפוס כזה של "עושה מה שבא לי".
"אמרתי לבעלי שנמאס לי. אני רוצה להשכיל. נמאס לי מלדאוג לילדים, לבית, ניקיון, בישולים ולאדון הנכבד.
אני הולכת ללמוד לתואר ראשון. בעלי בהתחלה עיקם את הפרצוף אבל אמרתי לו שיתן לי ללמוד או שאני לא אתן לו...
זו ההחלטה שלי ואם יש לו בעיה..." (מה יש להוסיף?...)
רינה גרושה עם 2 ילדים.
"התחלתי פעם ללמוד כשהייתי נשואה אבל לא הסתדר. אמא שלי תומכת בי בהכל. היא משלמת לי את שכר הלימוד
דואגת לילדים העיקר שאני אלמד. היא לא כל הזמן איתם אבל כשאני צריכה להתכונן לבחינות, להכין עבודות
ללכת לספריה היא נמצא שם בשבילי. לא הייתי מסתדרת בלעדיה.
חנאן. בחורה בתחילת שנות העשרים שלה מהישוב הבדואי רהט.
חנאן לבושה בג'לביה מסורתית רק פניה גלויים.
"אני לומדת בשבילי קודם כל. בטח נראה מוזר לא? ההורים שלי מודרניים ואמרתי שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה
יחד עם עוד דברים אחרים. אני רוצה לנסוע לירדן לעבוד שם עם ילדים. ואח"כ להתחתן.
אבל רק כאן להתחתן ולגור. יש לי עוד 2 קורסים עד לסוף התואר ואני גאה בעצמי והמשפחה גאה בי.
אני הראשונה מהמשפחה שיהיה לה תואר אקדמי" היא מחייכת.
ויש אותי.
תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים.
הלימודים עושים לי טוב ביחד עם עוד דברים שקורים לי בזמן האחרון
ומעשירים את חיי בתחומים אחרים.
מסתבר שכל כיתה כזו היא מיקרו קוסמוס שלם.
כל אחד בא ממקום אחר, מחיים אחרים וחוויות שהוא מביא איתו, תכונות, ניסיון חיים וחוכמה.
יש כאלו שבאים בשביל הכייף ללמוד ויש כאלו שמחוייבים כדי לקבל תפקיד
ולהתקדם בעבודה.
בכל מקרה מי שלומד כי הוא רוצה מצליח יותר. כמו כל דבר בחיים שעושים כי רוצים
ולא כי מחייבים או מוכרחים.
כמו חומוס שעושים באהבה או לא עושים בכלל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
