אחד הביטויים להפרטה במערכת החינוך הוא בתי הספר ה"פרטיים". התופעה קיימת בישראל מאז ומעולם,
ואף זכתה "להכשר ציבורי" (דוגמא לכך אלו בתי הספר הקיבוציים של פעם)
בתי הספר ה"פרטיים" כוללים את כל בתי הספר שאינם בבעלות המדינה או הרשויות המקומיות: בתי ספר
של רשתות החינוך הוותיקות כגון עמל ואורט, בתי ספר קיבוציים, בתי ספר ערביים שבבעלות כנסיות ובתי
הספר החרדיים. בשנים האחרונות התרבו גם בתי הספר החילוניים ה"פרטיים" המציעים אג'נדה חינוכית
ייחודית, כגון בתי ספר דמוקרטיים ואנתרופוסופיים, וכן בתי ספר שכל ייחודם הוא התנאים המשופרים שהם
מציעים לתלמידים כמו כיתות קטנות, מורים איכותיים וכו'.
המונח "בתי ספר פרטיים" מטעה: למעשה מדובר בבתי ספר השייכים לחינוך ה"מוכר שאינו רשמי", וזוכים
למימון משמעותי מטעם המדינה. בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים מקבלים תקצוב מטעם משרד החינוך,
כדי לזכות בהכרה חייב כל מוסד חינוכי שלומדים בו עשרה תלמידים ומעלה לקבל רישיון ממשרד החינוך.
סוגיית בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים סבוכה, ומעוררת שאלות כבדות משקל בנוגע לזכותו של ההורה
להחליט באשר לחינוך ילדו, לשוויון בחינוך, לגבולות הלגיטימיים להתערבות הממשל בקביעת תכנים חינוכיים
ואופי המוסד החינוכי, ע"י התניית התקצוב הציבורי וכו'.
יש כמה דברים שמפריעים לי בהתנהלות בתי הספר הפרטיים בארץ. אבל שניים מהם שהם הכי חשובים בעיניי:
אחד הוא הפגיעה בזכות לשיוויון בחינוך לכל תלמיד באשר הוא.
הדבר השני בעקבות ההפרטה הזו היא הפגיעה במערכת החינוך הציבורי המקובלת והמסורתית.
פגיעה בזכות לשוויון בחינוך
הכניסה לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים מוגבלת למעטים, מכיוון שהם ממיינים תלמידים, בניגוד
להוראת משרד החינוך, שאינה נאכפת, באמצעות בחינות כניסה, על סמך ועדות קבלה או על-פי קריטריונים
אחרים.
בחינוך החרדי מוכרות התופעות של הפרדה בין תלמידים אשכנזים למזרחים ושל הצבת "מכסות" לקבלת תלמידים ממוצא
מזרחי. באוגוסט 2009 קיבל בג"ץ עתירה נגד אפליית תלמידות מזרחיות בבית ספר יסודי, השייך לרשת
"בית יעקב" בעיר עמנואל, אולם ראינו את זה בקיץ האחרון שהאפליה בבית הספר נמשכת.
לאחרונה אף פורסם כי בקרב משפחות חרדיות ממוצא מזרחי קיימת תופעה של החלפת שם המשפחה לשם אשכנזי או ניטרלי,
כדרך לשפר את סיכויי הקבלה של ילדיהן לבתי הספר.
למיעוט דתי או תרבותי יש זכות להקים מוסדות חינוך ייחודיים, המעניקים חינוך על-פי תפיסתו.
אך כל עוד מקבל המוסד מימון מרשויות המדינה, עליו לפעול באופן שוויוני, שכן המדינה מחויבת לעקרון השוויון בחלוקת משאביה.
גביית תשלומים גבוהים מההורים שילדיהם לומדים בבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים יוצרת אפליה
נוספת של תלמידים, הפעם על רקע כלכלי, ויוצרת מיון בפועל של תלמידים לפי המצב הכלכלי של הוריהם.
שני סוגי המיון - מיון בקבלה וגביית תשלומים גבוהים מהורים - אינם ייחודיים לבתי הספר המוכרים שאינם
רשמיים, אלא חלחלו גם למערכת החינוך הציבורית.
אפליות כאלה נפוצות גם בבתי ספר רשמיים המכונים "ייחודיים על אזוריים", שמקיימים תכנית לימודים מיוחדת
ושעל כן הביקוש אליהם גבוה - דוגמת בית הספר לטבע ובית הספר לאמנויות, שניהם בתל אביב.
חרף האיסור על כך, בתי הספר הללו מקיימים מבחני קבלה לתלמידים וגובים תשלומי הורים גבוהים.
אמנם בחלק מבתי הספר הייחודיים מופעלים מנגנונים המבטיחים סיוע למשפחות מעוטות יכולת,
אולם לא כל ילד שבא ממשפחה מעוטת אמצעים נכלל בהגדרה זו.
ביטוי דומה לתופעה הוא קיומם של מסלולים "יחודיים" או כיתות "ייחודיות" בבתי ספר ציבוריים, שלא
הוגדרו כבתי ספר "ייחודיים על אזוריים". לימודים בכיתה "יחודית" כרוכים בתשלום המגיע לאלפי שקלים
בשנה ומתאפשרים רק לאחר שהילד עבר ראיונות אישיים הבוחנים את התאמתו. כך, מעניקים בתי ספר
ציבוריים חינוך איכותי יותר למי שהוריו יכולים לשלם עבורו, על חשבון כלל הציבור, ונוצרות שתי מערכות
חינוך - אחת לבעלי אמצעים ואחת למחוסרי אמצעים - גם בתוך בתי הספר הממלכתיים עצמם.
פגיעה במערכת החינוך הציבורית
לא במקרה מקבילה פריחתם של בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים להתדרדרות הנמשכת במערכת החינוך
הציבורי. גם ה- OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי של המדינות המפותחות, שישראל התקבלה אליו לא מכבר)
אומר כי בישראל ההשקעה השנתית הממוצעת בתלמיד נמוכה יחסית, הכיתות צפופות הרבה יותר מהממוצע
במדינות המפותחות, שכר המורים נמוך והישגי התלמידים בינוניים.
אין תמה אפוא, כי בסקר שפורסם לאחרונה נמצא שיותר ממחצית ההורים היו מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר "פרטיים".
בתי הספר ה"פרטיים" מושכים אליהם את המורים הטובים ואת התלמידים המבוססים. לפיכך, הקמתם של
בתי ספר אלו במימון ציבורי פוגעת במערכת הציבורית הרשמית, תורמת להחלשתה המתמשכת, ומגבירה את
מעגל הקסמים: ככל שהמערכת הציבורית מתדרדרת מבחינת איכות השירותים שהיא מספקת, כך השכבות
החזקות והמבוססות מסתמכות יותר ויותר על שירותים פרטיים; וכך קטן האינטרס של שכבות אלה להפעיל
לחץ על המדינה ולהמריצה לשפר את המערכת הציבורית - המשרתת עתה בעיקר את השכבות המוחלשות
ואת שכבות הביניים - והיא מתדרדרת עוד יותר.
זה מזכיר את "הרפואה האפורה" המתנהלת בתוך כתלי בתי החולים הציבוריים בארץ כשמנתחים בכירים
ומנהלי מחלקות נדרשים להשתתף בניתוחים או בחוות דעת וזאת תמורת כספים שמשולמים להם מתחת לשולחן
כדי לדחוף לראש התור את הפציאנט או כדי לתת טיפול טוב יותר.
מה עושים אלו שרוצים ללמוד וההורים לא יכולים לתמוך בהם מעבר למה שמעניק החינוך הציבורי?
איפה החוק "חוק חינוך חובה חינם"?
אנחנו יוצרים את "מפלצת האפליה במו ידינו וזונחים את אלו שצריכים את האפשרות השווה כדי להצליח.
במו ידינו חורצים גורל של מי יהיה הכי טוב ומי יגרר מאחור לא כי הוא לא מספיק חכם אלא מכיוון שאין
למשפחה את הכסף הדרוש...
בילדותי, כשהיו סרטים ערביים ביום שישי בערב (סרטים מצריים) ובשחור לבן אני זוכר את הסצינה המוכרת שהייתה
בהרבה מאוד סרטים. דובר על בן למשפחה ענייה מאוד של פלחים מאיזה כפר עם בתי בוץ במצריים
שההורים אספו גרוש לגרוש ומנעו אוכל מפיהם ובלבד לשמור את הכסף לחינוך של בנם יחידם באוניברסיטה
של קהיר שם הוא יהפוך ברבות הימים לדוקטור (Ductur) במבטא ערבי...
בואו לא נחזור לתקופות ההן של הסרטים בשחור לבן אלא ניתן את האופציה של צבעים לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
