מאות נשים מוברחות לארץ בדרכים שונות ועם הזמן השיטות רק משתכללות.
היית התקופה שגברים ישראלים בגילאי ה-50 ביו משלמים כסף, נוסעים לאוקראינה ובוחרים שם כלה
תמורת סכום שנע בין 5,000 ל-10,000 דולר.
אני לא בעד אבל אם הגבר נסע לשם ומצא חן בעינייו או לא יש כאילו מין הסכם.
הסכם שבסיסו הוא סכום כסף חלומי בהשוואה למשכורות ולתנאי המחיה שם אבל זה עדיין הסכם.
לא מישהו שממשש את הסחורה אלא בא לבחור כלה.
אני יודע גם שחלק מהנישואין היו פיקטיביים ואחרים שכעבור פרק זמן התגרשו ובכל זאת זה שונה.
לא נעשה משהו בכוח למרות שזה נראה כמו מישהו שבא למשש את הסחורה.
השבוע התקיים בדיזינגוף סנטר מייצג שנקרא Woman To Go.
על פניו נראה כמו חנות אופנה חדשה שבובות עומדות בחלון הראווה ומציגות לבוש בסגנונות שונים.
אם התקרבת יותר קרוב יכולת להבחין שהבובות מחלון הראווה הן נשים אמיתיות שעל יד כל אחת מהן
הושם "תג מחיר" עם ברקוד, שם האישה, משקלה, גילה וכמובן כמה היא "שווה".
לישראל מוברחות מדי שנה כאמור מאות נשים ויש המעריכים את הכמות ב-1000 נשים בשנה.
"מחזור חייהן" בשוק הבשר הזנותי נע בין שנה לשלוש שנים בשוק המקומי.
לאחר מכן הן מועברות כזונות "טריות" לשוק הבשר בשטחים ומשם רק אלוהים יודע מה קורה איתן.
אותן נשים העוברות לשטחים בסופו של התהליך לא תמיד ניתן לאתר.
החוק שם הוא לא חוק וחלק מהנשים נרצחות שם ומי יחפש אותן?
המילים שאני כותב קשות שכן הן מזכירות בדיוק שוק בשר של בהמות שבוחנים אותו לפי משקל, גיל
צבע וכו', להבדיל מזכיר את אותם בתי בושת במזרח שם הזונות יושבות בויטרינת זכוכית וכל גבר
המגיע בוחר לו את החביבה עליו לפי מספר שמוצמד לדש שמלתה של האישה.
"מגדילים לעשות הם אלו, במקומות ההם וגם בהרבה מקומות אחרים בעולם, שנותנים לגבר
לגעת "בסחורה" למשש, לבדוק אם השדיים גדולים או קטנים לפי בחירתו.
מזכיר את אותו שוק סוסים שבו בודקים את שיניו של הסוס לראות אם הוא בריא וחזק.
כמו שוק בשר, גם בארץ יש סחר מכר של נשים באותה שיטה.
במקומות קבועים מראש או משתנים, תלוי בנסיבות, עוברים עברינים או "ברוני הזנות" בין עשרות נשים
חצי ערומות או ערומות לגמרי, ממששים את הסחורה.
בודקים אם וכמה כסף היא "תכניס"להם ואז קונים אותם כאילו היו חפץ במכירה פומבית.
מגדילים לעשות אותם סרסורים בהתנסות ראשונה במוצר ובודקים אם הוא טוב להם.
כל מי שראה את המיצג בדיזינגוף סנטר בטח הזדעזע.
הבנות עומדות שם בתוך אקווריום זכוכית ומציגות את "מרכולתן" לעוברים ולשבים.
הכל כדי לעורר מודעות.
יש המון בורות סביב הנושא. נשים הנסחרות הן נשים שהחיים הובילו אותן למצב שבו הן נחטפו
לצורכי זנות.
אף פעם זה לא קורה מבחירה. אף אישה לא בוחרת להיות נסחרת, או
לעבוד כזונה שמסממים, מכים,
ומענים אותה כדי להכריח אותה להמשיך לעבוד".
אני בטוח ששום גבר לא היה מסכים שירמסו את כבודו וישפילו אותו מרצון או שלא מרצון.
גברים שעברו ליד האקווריום הסתכלו ובחנו את הנשים מכף רגל ועד ראש.
גם כאן במייצג הזה שנועד לעורר אנשים לחשוב על אותן נשים מסכנות, נמכרות, שפחות מין שלא מבחירה,
גם במעמד הזה היו גברים שהביטו מרחוק או מקרוב "בסחורה".
גיחוכים וצחוקים על החזה של זו או השניה ועל המחיר שהוא מופקע בהתאם לסחורה, עוררו גועל.
המחשבה הראשונה שעלתה כשראו את אותם גברים מתבוננים בנשים באקווריום המייצג היה
מה הם היו אומרים אם זו הייתה אחותם או אימן.
האם גם אז היה אותו גיחוך? אותה זחיחות דעת כלפי נשים מסכנות שנמכרו בגלל מיליון סיבות
שאף אחת מהן לא נשאלה לרצונה אלא הן נשאבו למציאות עגומה כזו מנסיבות שונות שלא תלויות בהן.
התחושה היא תחושה רעה ומשפילה.
הצמדת תג המחיר על הזרוע, האנשים שבוהים בחלון הזכוכית, מצלמות הסלולרי שמצלמות את הסחורה
או שמא יש לומר את האטרקציה?
אני בטוח שנשים חשות יותר אמפטיה ורגישות כלפי אותן נשים מול הגברים שהמבט בעיניים אומר הכל.
להפשיט נשים במבט זה אולי משהו שטוב לברים כאלו מהסוג של "פיק-אפ".
שם זה הדדי. נשים מסתכלות על גובהו של הגבר, על התחת, איך הוא רוקד וכו'.
גברים מסתכלים על חזה, טוסיק ועוד סממנים מיניים אחרים.
אבל במקומות כאלו יש בחירה. אם באים לשם צריך להתכונן שזה מה שיהיה.
אותם גברים בדיזינגוף סנטר שבהו בזכוכית המייצג, אני בטוח שעלה בראשם "אם הייתי יכול להרשות לעצמי
או אם הייתה כאן מכירת חיסול...הייתי לוקח איזו אחת לשבוע".
עצוב מאוד שהדברים מתנהלים ככה, ואני כגבר, לא אבין לעולם את הצורה הזו שגברים מתנהגים.
זה נמשך בבית עם מכות ואלימות ובעבודה עם הטרדה מינית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
