המטרה מקדשת את
האמצעים...
ככה הרגילו אותי
וכך פעלתי הרבה שנים.
המטרה מול העיניים, שמתי "צלב" על המטרה
ולשם אני הולך.
להבדיל, שמתי "צלב" על המטרה ואני מוריד
אותה.
ככה זה אמור להיות.
המעשה מקדש את המטרה. וכל מעשה כשר כדי להשיג
אותה.
האם יש מטרה שלא מקדשת את האמצעים?
האם ניתן לנהוג אחרת? שום דבר בעולם הוא לא שחור
ולבן.
אין טוב בלי רע.
לא ניתן לצפות שתתמיד ננקוט באמצעים טהורים מבלי
לגבות מחיר יקר
מהזולת או מהסביבה, זו אשליה, במקרה הטוב, או,
היתממות במקרה הרע.
ולרוע המזל, לעתים אנו נדרשים לשלם את המחיר הגבוה
ביותר על הדברים
בעלי הצורך הקיומי הגדול ביותר.
הדוגמה המובהקת ביותר לקונפליקט הזה בחיים
היומיומיים הקשים במדינה
היא הצורך שלנו להגן על עצמנו ולא להפקיר אזרחים,
גם כשאנחנו יודעים
שהדבר יהיה כרוך בפגיעה בחפים מפשע.
אם כן, איך קובעים מה מותר ומה אסור, וכיצד יש
להתייחס לכאב ולמחיר
שנגרם בעקבות פעולה בלתי נמנעת?
כך יצא בשבוע שעבר. שמצאתי את עצמי שוב במקום שאין
בו תמימות.
יש להחליט מה קודם. המטרה או האמצעים.
האם לתת "למטרה" לשוטט ולהוות איום נוסף
על אזרחים ישראלים באשר
הם, בארץ ובחו"ל, או לדאוג להכשיר את האמצעים
ובלי שום מרכאות על
המילה להכשיר.
אדם דתי שנמצא איתי בכל מיני מצבים הזכיר כי בשבוע שבעבר
קראנו בפרשת "תולדות" שבה יעקב
משקר את אביו יצחק "וגונב" את
הברכות של עשיו, יעקב מרמה את אביו יצחק. האם המטרה
מקדשת את האמצעים?
ספר "הזוהר" מציג בהקשר הזה כיוון מקורי
ומפתיע.
הוא סובר שחלק גדול מהסבל שהיה נחלת יעקב בחייו
נבע מעונש על גניבת הברכות.
כשם שיעקב רימה את אביו העיוור על ידי כך שעטה על
ידו ועל צווארו שיער עזים,
ויצחק, שזיהה את בניו במישוש טעה וזיהה אותו כעשיו,
כך רימוהו בניו של יעקב
כשטבלו את כותונת יוסף בדמו של שעיר עזים, כדי
שהוא יחשוב שזה דמו של יוסף.
אם יעקב נענש מידה כנגד מידה על לקיחת הברכות
במרמה, נראה שלא היה צריך לנהוג כך.
מפתיעה אפוא טענת הזוהר לפיה יעקב עשה את שהיה
עליו לעשות, ואף אלוהים עצמו הסכים למעשהו,
ולמרות זאת היה עליו להיענש.
עולה מכאן שגם כאשר הפעולה שאדם נאלץ
לעשות מוצדקת, עדיין עליו לשאת
באחריות למעשיו ולא להתעלם מהתוצאות הנגזרות
מפעולתו.
אדם חייב לחיות את מורכבותה של המציאות, והמחיר
למעשיו ואחריותו להם
צריכים להיות תלויים לנגד עיניו.
לכאורה נראה שתפיסה זו מסוכנת, שהרי בכוחה להביא
את האדם להימנע מפעולה חיונית,
אולם למעשה הדבר לא כל כך פשוט.
הרי העובדה שלמעשינו יש מחיר אינה שמורה רק
למצבים חריגים: היא מהות החיים.
הלוא גם עצם קיומנו פוגע בכדור הארץ, העמוס והצפוף
מחמת היותנו צרכנים של משאבים.
הכרה בעובדה זו בכוחה לסייע לאדם להבין שזו מהות
החיים, וכי
עליו לבחור לחיות.
הציניקנים ביננו מכירים במחיר המעשה אך לא בערך שלו, אולם
במציאות מאוזנת
עלינו להכיר במחיר המעשה מבלי לוותר על הכרת ערכו וחשיבותו.
יותר ויותר מכירים בכך שההתבוננות בחיים
מזווית של השכל בלבד אינה שלמה,
ומגלים את הצורך לתת מקום ראוי לרגש.
הגיבורים של היום אינם בוכים רק בלילה, כמאמר
השיר, הם יודעים לבכות גם ביום, וגם לשמוח, לאהוב ולהתרגש.
בניגוד לסטריאוטיפ המצ'ואיסטי של הגבר המערבי,
הגבר היהודי אמור להיות רגיש.
רואים את זה בשנים האחרונות בחיילים הבוכים בלוויות חבריהם
שנהרגו.
כאשר אדם נדרש לשלם בגין מעשיו, חזקה עליו
שיעשה רק את הנדרש ולא יותר.
הוא יחפש אחר חלופות, וגם כאשר יגיע למסקנה שאין
מנוס וכי שומה עליו לפעול,
הוא ישקיע מחשבה ומשאבים במגמה למזער את הנזק ככל
האפשר,
ואולי אף למצוא דרך לפצות את הנפגעים על הנזק
שנגרם להם.
ובמובן העמוק יותר, הכרת המחיר עשויה לגרום לאדם
להיות פתוח יותר
לשמוע דעות אחרות.
אילו כל צד היה מודע יותר למחיר של הדרך שלו ולא
רק לתועלת שבה,
היה כל השיח הציבורי הופך ארסי הרבה פחות.
אנחנו כישראלים ויהודים תמיד מנסים לחפש את הדרך לעשות את הדברים
בצורה שלא תסב נזק לסביבה.
לא תמיד זה הולך ולפעמים זה נעשה בחלמאות ובטפשות.
לו היינו נוהגים כשאר העמים הכל היה ברור.
שחור ולבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
