אני אוהב לצבוע את הבית.
וכשאני הולך לעשות את זה אני עושה את זה הכי טוב שאפשר.
מכין את עצמי ואת המקום, מכסה את הריצפה בעיתונים
כדי לא ללכלך, מכין סמרטוט כזה צהוב שבא בגליל גדול
לנקות אחריי. כמו צבע אמיתי.
הלכתי לקנות צבע בהום סנטר.
ביקשתי משהו מיוחד שיחזיק שנים.
שמזג האוויר לא יהרוס לי את הצבע ושיהיה מספיק
עדין כדי שיכנס לכל החריצים האלו שהוא צריך להיות בו.
זה צבע מיוחד.
צבע שלא קונים בגלונים או בליטרים.
קונים את זה בקופסת מתכת בגודל של קופסת נס קפה
קטנה של 50 ג'.
עמיד בכל מזג אוויר, שמש, יובש, גשם.
אם זה כל כך עמיד, למה אני צריך לצבוע כל שנתיים/שלוש בערך?
כמו הרבה דברים, מנסים לומר לך שהמוצר הזה הוא הכי טוב שיש.
לא תמצא משהו יותר טוב. נכון, אתה משלם קצת יותר.
אבל בשביל משהו איכותי לא משלמים יותר?
זו הדילמה שיש לצרכנים כשיש להם מספיק כסף.
לקנות משהו תוצרת סין שעולה רבע או לשלם יותר על מוצר מתוצרת הארץ
או יפן או ארה"ב?
הרי אם יש לך ביד שני מוצרים שנראים בדיוק אותו דבר אבל אחד עולה 30 שקל
והשני עולה 120 שקל, לא הגיוני בעליל שהאיכות שלהם תהייה זהה.
קניתי מברשת אחת ב-20 שקלים.
באותו מדף מצאתי 4 מברשות קטנות ב-10 שקלים.
כמובן מתוצרת סין.
אני העדפתי את האיכותית יותר.
עכשיו נשאר לי לבחור את הצבע השחור שאני רוצה.
6 סוגי צבע שחור...
צבע שחור זה צבע שחור. אבל כאן היו 6 סוגים.
צבע שחור מבריק, שחור מט, שחור עם חומר נגד חלודה, שחור עם חומר מונע חלודה
לצביעה על משטחים חלודים בלי טיפול, צבע שחור לעץ, צבע שחור לברזל...נהייה לי שחור.
חיפשתי צבע שמתאים לצביעה על שיש.
מצאתי ששחור מבריק מתאים.
הגעתי למקום שאני צריך לצבוע אותו.
הכל היה מאובק וחולי למרות שאני מגיע לשם ומנקה את הכל פעמיים בחודש.
הצבע השחור מתקלף מהכיתוב.
חלק נעלם וחלק עדיין קיים.
מזכיר לי, להבדיל, לק על ציפורניים שמקולף חלקית...
מראה לא מלבב ובצבע שחור זה נראה פחות טוב.
הכנתי את המקום, ניקיתי ושטפתי וחיכיתי שיתייבש ויהיה מוכן לצבע.
בינתיים פתחתי את הקופסא הקטנה ערבבתי במקל כמו מקל של ארטיק
כדי שהצבע יהיה אחיד.
השמש עזרה לי ביבוש המקום במהירות והחום עשה את שלו.
הצבע מוכן ומעורבב.
טבלתי את המברשת בצבע.
הטיפול הדו-תלת שנתי מתחיל.
המברשת הקטנה והעדינה עברה על כל חריץ, כל סיבוב.
ברגע הזה ידעתי למה אני מעדיף מברשת עדינה.
מברשת כזו שאתה מרגיש דרכה את הכל.
כל אימת שהיא עוברת כאילו האבן שמתחתיה מעבירה לך דרך העור
את ההרגשות הכי נסתרות. אבנים עם לב אדם, כתב מישהו פעם.
כתבתי את שמו של אבי על המצבה.
לאט לאט כאילו הייתי סופר סת"ם.
נזהר לא לצאת מהקווים, ישר כמו סרגל, כך היה אבי.
כל קו בשמו הפרטי הזכיר לי דברים.
הנה החיבוק.
הנה נשיקת הלילה טוב.
הסטירה המצלצלת שכאבה לי מאוד.
באות הבאה ראיתי את המתנה שקיבלתי כשהבאתי את תעודת ההצטיינות.
האופניים, הכדור והטיולים בילדותי.
בשם המשפחה יש אות גבוהה.
התחלתי לצבוע מלמעלה למטה.
כל החלקה של המברשת על אבן השיש הזכירה לי את הדעיכה.
את הירידה בתיפקוד, את המחלה הנוראה שגרמה לאבי לדעוך.
כן, כמו אותו נר נשמה שנמצא כרגע בקבר ודועך ונגמר.
כמו ציור הסתכלתי על מה שעשיתי והייתי מרוצה.
כיסיתי את הכל בניילון והשארתי מעט מקום לאיוורור, יבוש ושמירה על הצבע הטרי.
שלא יתערבב עם חול ואבק.
אבוא בעוד יום להסיר את הכיסוי.
לראות שהכל שלם.
כמו להסיר את הלוט מעל מעשה אומן, יצירה, תמונה.
וכאן, מתחת ללוט הזה, שוכב אבי וכל פעם לקראת יום האזכרה השנתי
הוא חסר לי יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
