בשנת 2001 נחקק חוק תאגידי מים וביוב בישראל.
מטרות החוק הן (לפי האמור בנוסח החוק):
(1) להבטיח רמת שירות, איכות ואמינות נאותים, במחירים סבירים ובלא הפליה, בתחום שירותי המים והביוב;
(2) להבטיח ייעוד של ההכנסות ממתן שירותי אספקת מים וביוב לצורך השקעות במערכות המים והביוב, הפעלתן ומתן השירותים;
(3) לאפשר גיוס הון להשקעות במשק המים והביוב, ושיתוף משקיעים פרטיים בבעלות ובחלוקת הרווחים;
(4) להביא לניהול עסקי, מקצועי ויעיל של מערכות המים והביוב ברשויות המקומיות;
(5) לעודד חיסכון במים ובמשאבים אחרים, שמירה על מקורות המים, בריאות הציבור,
איכות הסביבה וערכי טבע ונוף ומניעת זיהום הים והנחלים, ככל שהדברים נובעים ממשק המים והביוב;
(6) לעודד תחרות במתן שירותים הקשורים במשק המים והביוב.
החוק נחקק על-רקע גירעון ענקי של 2 מיליארד שקל בהשקעה בתשתיות מים וביוב ברשויות המקומיות,
שיעור גבוה של פחת מים (העומד על 60 מיליון מ"ק בשנה). פחת מים הם כל אותם המים ההולכים לאיבוד
בגלל "פיצוצים" בצנרות המים, דליפות של מים מחיבורים לקויים, גניבת מים ע"י פתיחה לא מורשת
של צנרת ביחוד בפזורה הבדואית ושיעורי גבייה ירודים.
לכאורה הקמת תאגידי המים הייתה צריכה לפתור את כל הרעות החולות והכל היה יכול להיות גן עדן.
אבל כאן בישראל, לא הכל יכול להיות ככה.
שלושה אוחזין בעניין. תאגידי המים, העיריות והאזרח הקטן.
העיריות צועקות חמס שכן גזלו מהן סכומי כסף גדולים שהיו מוזרמים לקופת העירייה.
העירייה מצידה לא תמיד טיפלה במערכות המים והביוב והכסף שנכנס לקופת העירייה מגבייה
שימש לכל מיני דברים שונים ומעט מאוד לטובת שיפור פני המים והשקעה בתשתיות.
לכן הצעקה מובנת מצד הרשויות המקומיות.
אם הרשויות היו נוהגות בהגינות ומטפלות בדברים כנדרש כנראה שלא היה צריך להקים את תאגידי המים.
לפני 10 שנים גרתי במקום שכל שבועיים ביום שבת בבוקר היה "פיצוץ" בצינור הראשי של הרחוב.
כל שבועיים עשו טלאי והחליפו קטע אחר שהתפוצץ.
העירייה הגדילה לעשות אחרי הפעם החמישית והציבה ביום שישי בערב מתקנים גדולים ניידים
של מים "לרווחת התושבים" לקראת שבת בבוקר...
לקח לוועד השכונה 7 שנים כדי לשכנע את העירייה להחליף קטע צינור 6 צול באורך של 300 מ'...
תאגידי המים הם הפרטה למחצה, כלומר יש שם פעילות של משקיעים שרוצים להשקיע אבל מחכים לכסף מההשקעה.
ההשקעה בתשתיות לאורך שנים עולה עשרות מיליונים והם מצפים לקבל דיבדנדים והחזרים על השקעתם
כמו כל איש עסקים ממוצע.
מכיוון שההשקעות צריכות להיות גדולות והגבייה עדיין לא עמוקה, ביחוד במגזר הערבי
יש חשש כי מחיר המים לאזרח יעלה בצורה דרסטית.
תאגידי המים הם חברה עיסקית לכל דבר.
מהמיסים שהם גובים מאיתנו צריך לשלם למנהלים, למזכירות, לעובדים לקנות ציוד, מכוניות
וגם להחזיר את ההשקעות לבעלי העניין שהשקיעו כספים בתאגיד.
עד כמה תאגידי המים ילכו לקראת התושבים בשיפור השירות ושיפור איכות המים, אני לא יודע.
מה שבטוח שהם ידאגו למשכורות שמנות ולהעלות את תעריפי השירות והמים כל אימת שיראו
שהם צריכים לעשות את זה.
נכון שהדברים יצטרכו לקבל אישור מהממשלה ונציבות המים אבל כבר אמרנו לא פעם שהון הולך עם שלטון, לא?
ואנחנו האזרחים הקטנים, שיש ביננו המבזבזים מים ולא מעניין אותם מה יהיה מחר, נמצאים בתווך.
מבחינתנו אין לנו את האפשרות להחליט כלום.
אם הייתה לנו אופציה, כמו לבחור את תאגיד המים שאנחנו רוצים להשתייך אליו, כי איכות המים
אצלו היא הכי גבוהה והתשתיות מצויינות וכל תקלה מטופלת באופן מיידי, ניחא.
אבל המצב הוא רחוק מכך. אנשים המשלמים את מיסיהם כחוק ונמצאים בעיר שהתאגיד שלה
יודע לגבות כספים אבל השירות גרוע ואיכות המים לא משופרת, אין להם שום ברירה.
ברירת המחדל היא לשלם ולקבל את השירות הגרוע.
אין כאן אופציה לבחור כמו בחברות הסלולר או בין חברת הכבלים ללווין.
פשוט להיות כבולים בלי יכולת לעשות מאומה.
המים הופכים להיות נכס יקר מאוד במדינה וזה רק הולך להיות גרוע יותר כמובן.
למדינה ולתאגידים נדמה שלא מעניין מאיפה הם שואבים מים כל עוד יש את כיסיי התושבים.
שם נדמה הם מצאו באר עמוקה מאוד בלי תחתית שיוכלו לשאוב ממנה את הכסף שלנו.
אני לא יודע לאן יתגלגל העניין לבסוף אבל ככה זה כשהרוב אדיש ולא יוצא לרחוב
להראות לממשלה שיש גבול לכמה ניתן לסחוט מהציבור.
מי שיש לו הרבה תמיד יהיה לו ולא יחסר לו לעולם.
מי שאין לו גם לא יהיה לו, וכמה שיסחטו בסוף יבינו שאין יותר ואולי יפסיקו, אולי.
הבעיה היא מעמד הביניים שנשחק כל הזמן וסוחטים אותו ללא הפוגה.
ורגע, לא דיברתי עוד על הדלק שיגיע ל-7 שקלים לליטר בעוד פחות מחודש עקב עליית
הבלו על הדלק בעשרים אגורות.
במדינה שאין מים ואין נפט מסתבר שיש כאלו שיודעים לשאוב מהאזרחים כל טיפה.
מה יהיה הסוף?
אולי נקום על הממשלה כשבאר הכסף תיגמר לכל אחד מאיתנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
