אתמול, ביום ראשון 9 בינואר, מלאו 11 שנים למותו של אבי.
כל הזמן אני חושב על איך הוא היה.
יש ימים שהמחשבות מעסיקות אותי יותר ויש ימים שפחות.
לילות עם חלומות עליו שמגיעים ללא הסבר וללא פשר.
הוא תמיד ברקע.
למרות שהוא כבר לא נמצא הרבה שנים, אני תמיד מנסה לחשוב מה הוא היה מייעץ, מה היה אומר.
יש לי תחושה קשה של חוסר ושל ההחמצה.
אבי היה מטופל בדיאליזה עקב אי ספיקת כליות.
בעצם לא היו לו כליות כלל.
הוא נולד עשיר כך נהג לומר.
היו לו 3 כליות.
כליה אחת שלא התפתחה ועוד שתיים.
בעקבות ניתוח שעבר, כליה אחת הפסיקה לתפקד והוסרה.
התפקוד היה סביר וכמעט נורמלי בהתחשב בניתוח שהוא עבר.
אחרי תקופה נקראתי להוריי בלילה בדחיפות ולקחתי את אבי לחדר מיון.
לא חלפו שעתיים והוא היה על שולחן הניתוחים.
מתברר שהכליה שנותרה פשוט החלה להיפתח, כמו אפנדיציט, בגופו והיה חשש לזיהום.
לאחר תקופה קצרה מאוד הוא עבר ניתוח להכנסת "שאנט" בזרועו והכנה לטיפולי דיאליזה.
לשבת 4 שעות מחובר למכונת דיאליזה במשך 3 ימים בשבוע, זה לא משהו נעים כלל.
אני זוכר שדיברנו עם הרופאים על תרומה מאיתנו הילדים לאבי.
הרופאים העבירו את הכדור לאבי והוא החליט שזה יהיה "גול עצמי".
הוא לא היה מוכן בשום אופן לסכן את חיינו ולקחת תרומה מאיתנו כתורמים חיים.
למרות הניסיונות שלנו לשכנע אותו זה לא הלך.
הוא היה עקשן כמו פרד באופן כללי וכאן הוא לא הסכים לשמוע אפילו.
בתוכי תמיד יהיה הקונפליקט והרגשת ההחמצה שלא היה צריך לספר לו.
לא להגיד שזה מאיתנו אלא לתת לו את המתנה הזו וכך להשאיר אותו חי
בקרבנו עוד שנים רבות.
שישמח בכל יום הולדת שלו ושל הילדים והנכדים.
לחגוג יחד את החגים המשפחתיים ליד שולחן ערוך מכל טוב.
לראות אותו מתעצבן משופט בן זונה שנתן פנדל לקבוצת כדורגל שלא אהד.
לשמוע אותו אומר "מי נתן לך רישיון" כשקודם עשה משהו דומה.
לתת לו את האופציה להתקשר בכל יום הולדת לכל אחד מהילדים והנכדים
בשעה 7 בבוקר ולשיר להם בטלפון "היום יום הולדת" למרות שהיום לא חייב להתחיל בשעה 7 בבוקר...
לשבת איתו ולהתייעץ על עניינים שונים.
לשמוע אותו מתעצבן מח"כים שמאלניים ולצעוק על הטלויזיה בתוכניות כמו פופוליטיקה...
לראות אותו עומד וחותך סלטים, לפחות 5 סוגים, במיומנות של שף למרות שמעולם לא למד דברים כאלו.
לראות ולא להבין איך הוא היה יושב, רואה משחק כדורגל בטלויזיה ושומע שירים ושערים ברדיו
כשמדובר על שני דברים שקורים בזמנים שונים ובקבוצות שונות ולהבין הכל...
לקלף בכל הסבלנות פומלה ענקית ולשים אותה בצלחת משותפת כשבפועל אף אחד לא היה אוכל
חוץ ממנו...
לראות את הסדר המופתי שבו הוא שמר את כלי העבודה בארון ובמגירות המסודרות לתפארת.
11 שנים עברו וכל פעם שקר בחוץ וחורף, אני זוכר אותו עם הסוודר המכופתר הירוק או האפור,
יושב על הספה בסלון ואומר שקר לו.
ועכשיו גם אחרי הרבה שנים, נשארה רק אבן קרה ודוממת עם שם, תאריך לידה ופטירה
והרבה תמונות וזכרונות מאבא.
אבא שהיה מאוד נוקשה, קשה ולעיתים קרובות מאוד חסר סבלנות.
אבא, שבילדות פחדתי ממנו ומהיד השמאלית שלו שיכלה לתת סטירה שהיתה מהממת כלב,
לראות אותו מחובר למכונת דיאליזה פותר תשבצים "ומתלוצץ עם רופאיו", ולא להבין
להיכן נעלמו כל הדברים שהיו בו כשהוא היה צעיר יותר.
להבין שצריך פרופורציות בחיים ושום דבר לא חשוב מלבד המשפחה והבריאות.
שניתן לוותר על הכל כי החיים הם כמו גלגל, פעם למעלה ופעם למטה.
אבל יש דברים שתמיד ישארו למעלה כמו הורים, בן/בת זוג, ילדים ואחים.
וכל השאר ממש לא חשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
