בסוף חודש ינואר 2011 פירסם המרכז הלאומי להשתלות כי חודש ינואר היה החודש המוצלח
ביותר מבחינת תרומות איברים והשתלות.
שמונה משפחות תרמו את איברי יקיריהם לאחר שנקבע כי מתו מוות מוחי נשימתי.
כתוצאה מכך הושתלו 35 איברים ב-27 חולים שהמתינו להשתלה.
בין היתר בוצעו שלוש השתלות של לב, שלוש השתלות ריאה, שש השתלות כבד ושמונה השתלות כליות.
מותו של הכדורגלן אבי כהן העלה למודעות הציבורית את נושא תרומת האיברים.
למרות שמשפחתו של אבי כהן לא הסכימה לתרום את איבריו חרף החזקתו בכרטיס "אדי",
עלתה שוב על סדר היום החשיבות של תרומת איברים מהמת.
הפרסום בעקבות הסיפור של אבי כהן וקביעת המוות המוחי נשימתי, חדר לתודעה של אזרחי המדינה
ותרם להבנה של סוגיית המוות המוחי והשלכותיה. חתימה על כרטיס "אדי" צריכה להקל על המשפחה
והיא מעין צוואה של המת שיש לכבדה.
לצערי אני מכיר אנשים שנפטרו מכיוון שלא נמצא להם תורם.
אני לא בא לשפוט משפחות בצערם ויודע שיש לפעמים שעות ספורות או אפילו פחות מזה למשפחה
להחליט אם לתרום איברים מגופת יקירם לטובת מישהו אחר או לקבור אותו בשלמותו.
אני גם לא רוצה להכליל אבל אני חייב, לתפיסתי, לשייך את זה למשהו אחר.
התנדבות.
הרבה אנשים שתרמו בחייהם רוצים להמשיך את זה גם במותם.
מי שבנפשו בוערת רוח ההתנדבות אין לי ספק שירצה לתרום גם בסוף חייו.
אפשר לראות את זה בבירור שכמות המתנדבים יורדת עם הזמן בכל תחומי החיים, החל בשירות הסדיר,
דרך שירות המילואים, עזרה בקהילה ועד תרומת איברים.
רובנו רוצים לקבל בחיים ולא לתת, זו עובדה.
בסוף שנת 2010 הגיעו אלינו למקום העבודה והחתימו אנשים בצורה מרוכזת, מי שרצה, על
כרטיס "אדי".
זו פעם ראשונה שאני כותב כאן את זה, אני חתום על כרטיס כזה כבר חמש שנים.
היה מעניין לראות את האנשים שעמדו מסביב לשולחנות ההתרמה.
4 שולחנות עמוסי טפסים, ליד כל שולחן כזה היו 4 כיסאות, על כל שולחן הייתה תיבה שלתוכה היה
צריך להכניס את הטפסים החתומים.
בכל זמן נתון שאני ראיתי, לא היו יותר משני אנשים סמוכים על השולחן וממלאים טפסים...
זה משהו מרתיע, יש כאלו שאומרים שזה "מזל רע" וכל מיני דעות פרימיטיביות.
בזמן ההפסקה שלי מצאתי את עצמי שם עומד ומנסה לשכנע קומץ אנשים לחתום על כרטיס "אדי"
כשאני מראה את הכרטיס שלי.
חלק מהאנשים שיכנעתי, כנראה רק למראית עין, וחלק עמדו שמעו והלכו.
זה היה ספונטני מצידי ולא תכננתי את זה מראש כי חשבתי, בתמימות יש לציין, שמקום עבודה כמו
זה שאני עובד בו, שיש אנשים משכילים למכביר, יאותו לחתום ללא היסוס.
אני יכול לומר בצער שהתבדתי.
באותו יום חתמו 15 אנשים על כרטיס "אדי" שזו כמות מזערית לעומת כמות האנשים
שעובדים שם.
תרומת איברים חוצה גבולות.
זכר נקבה, שחור לבן, יהודי ערבי, דתי חילוני, אמריקאי ישראלי.
מבחינת הצד הדתי של העניין, אלוהים לא יצר אותנו לשמש מחסן חלקי חילוף לבני מיננו
אבל הוא כן מצפה לערבות הדדית מאיתנו.
מהצד החילוני, להם אני אגיד שאם ניתן להציל נפש אחת, חייבים לעשות את זה.
כמה שהמת חשוב לנו, הוא לא יכול להיות שוב איתנו.
האיבר שיתרם למען אחר ולהצלתו יכול להראות לנו שחלק מהאדם שהיה יקר לנו ממשיך לחיות
בתוך אדם אחר מה שיכול לקרב לבבות ולחבר בין אנשים גם בצורה אחרת.
בברכת הרבה בריאות לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
