במסגרת קורס שלמדתי "מדיניות ציבורית בישראל", הגשתי רפרט בנושא שחרור בני ערובה
ושבויים ישראלים תמורת מחבלים התפוסים בישראל.זה חלק מהמבוא לעבודה והוא מוגש כאן במסגרת הנושא החם.
_______________________________________________________________
אחת הדילמות הקשות, שמדינת ישראל נאלצה ונאלצת להתמודד איתה, היא הדילמה של שחרור מחבלים
תמורת שבויים/חטופים.פעמים רבות נאלצה מדינת ישראל לעמוד מול ארגוני הטרור ולהתמקח איתם על שחרור
מחבלים מולשחרור השבויים/חטופים שלנו, כאשר הגישה המנחה של מדינת ישראל היא לא
להיכנע לטרורולנסות לפתור את הבעיה בכוח.
אך לא תמיד זה אפשרי, ואז יש להיכנס למשא ומתן שבו נשאלת השאלה הקשה: כמה שבוי אחד שלנו שווה?
האם המחיר הנדרש מתחיל להיותגבוה? האם יש קו אדום אותו לא חוצים?איך בכלל אפשר להגדיר כמה שווה חייל אחד
שנפל בשבי או נחטף בידי ארגונן מחבלים?
עם הדילמה הזאת מדינת ישראל התמודדה פעמים אחדות, לא פעם אחת נדרשה מדינת ישראל לשחרר
מחבלים תמורת אזרחים וחייליםישראליים חטופים.
בדילמה של פדיון שבויים כבר החלו לעסוק לפני מאות שנים מתקופת המקרא ועד ימינו.
לאורךהדורות מנסים להגיע לפסיקהבנושא פדיון השבויים, אך זה לא פשוט- כי המדיניות משתנהבהתאם
לתקופה בה נמצאים ומעניין לראות איך בכל תקופה התמודד השלטון עם הסוגיות האלו.
התפיסה שהשתרשה בקרב מנהיגי ארגוני הטרור, כי מדינת ישראל עושה הכול ותעשה גם בעתיד הכול
כדי"להשיב את הבנים הביתה", היא שהביאה את החמאס לחטוף את שליט.
אג'נדה זו לא תשתנה בקלות.
שינוי התפיסה בקרב המחבלים יכול להיעשות רק אם תשכיל ישראל לקבוע ולנהלמדיניות ברורה
להתמודדות עם מקרים כאלה בעתיד.
העדר מדיניות כזו, גורם לממשלות ישראללהיגרר אחר דרישות המחבלים ומונעת מלחץ ציבורי.
במדינת ישראל שבה מתקיימות בחירות בממוצע כל 27 חודשים, חילוף השלטון קיים כרועץ בנוגע
להחלטות קשות כדוגמת חילופישבויים ולא מתקיימת חקיקה בנושא ככלי מדיניות.
כל ממשלה מעבירה את הבעיה לממשלה הבאה בתקווה שלא היא (המכוננת) תצטרך לטפל בסוגיה.
חוסר מדיניות וחקיקה הוא אחד מכשלי הממשל. חלק מהבעיתיות של חוסר בחקיקה מקורו
במשילות ובשינויים שהחלו במאההקודמת.
התפתחותו של המגזר השלישי (עמותות) והתקשורת בעידן הגלובליזציה, יוצרת מצב של חוסר
משילות.במצב כזה הלחץ מגיעה מהרחוב ומדעת הקהל.
מתקיימות עצרות המוניות הקוראות לממשלה לשחרר חטופים ושבויים בכל מחיר,התקשורת
מציפה אותנו בדעות מומחים שרק מבלבלות את הציבור, עמודים שלמים ואתרים שונים
באינטרנט מחריפים את המאבק, עמודי תמיכה בפייסבוק, לחץ גובר והולך מצד משפחות החטופים,
כל אלו מפעילים לחץ על הממשלה ועל מקבלי ההחלטות, לעיתים, לשקול את ענייןחילופי השבויים בצורה לא נכונה.
הציבור שלא משותף בכל האינפורמציה בשל אסימטריה במידע, הנחוצה מאוד במקרים כאלו,
ועליה להישאר חשאית עד השלמת העיסקה לכשתבוא, רקתורמת לעניין המבוכה וחוסר היכולת להחליט.
וכעת הכול מתחיל מחדש. שוב עולה שאלת שחרור "בכל מחיר" או "לא בכל מחיר",
ויכוח ציבורי נוקב ניטש בתקשורת בין שתי העמדות המנוגדות,הפגנות ואוהלי מחאה מול משרדי הממשלה ,
לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות ולחץ כבד ומעיק מצד משפחות החטופים המפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה,
"למה במקרה של אחד כן, ובמקרהשלנו-לא ?".
ומנגד, קריאות "די לסחטנות ולכניעה" ושוב המדינה נכנסת לסחרחרת רגשית בסיוע התקשורת
של בעד ונגד ולא רואים את הסוף.
והממשלה חסרת אונים מול הלחצים. על הממשלה להכין ולאשר מדיניות חדשה שיהיו בה קודים לאומים,
חוקים וכללים מחייבים למצבי חטיפות חיילים ואזרחים שעיקריהם צריכים להיות מושתתים על חוקים
והנחות יסוד ולא על רגש או לחץ.במסגרת עיצוב מדיניות לנושא מורכב ומסובך כזה, יש לשאוף
לעגן בחקיקה את המסגרת לניהול המשא ומתן לשחרור חטופים בעתיד, ואת המחיר המרבי שישראל
תשלם בתמורה לשחרור.
אף שמדובר בחקיקה מורכבת, יש לה שני יתרונות בולטים: היא תרסןאת השיח הציבורי בהקשר של אירועי
חטיפה ותקל מהלחץ המופעל על הממשלה.
מוטי שלם במאמרו "ערכי צה"ל בראי החברה הישראלית כתב": אל הדיון הציבורי הכואב בשאלת המדיניות
שיש לנקוט כדי לשחרר שבויים שב וחוזר “קול האימהות” כהד משתק.
“קול האימהות” הוא כבר לא רק קולם הרגשי של הורי המוחזקים כבני ערובה וכקלף מיקוח לשחרור מחבלים
רצחניים מבתיכלא, אלא קול זרם הולך ומתגבר בחברה הישראלית של הורים הטוענים שלא יעודדו את בניהם
להתנדב ליחידות מיוחדות בצה”ל ואף יפעלו למנוע מבניהם את השירות ביחידות קרביות בכלל
אם אמנם לא תעשה הממשלה “הכול” כדי לשחרר את החיילים המוחזקים בידי המחבלים. זו תוצאה של אוזלת יד
וחוסר מדיניות בכל הנושא הכאוב והמדאיג הזה".
יואל מרקוס כתב במאמר בעיתון "הארץ": "מדיניותה של ישראל עד 1983 הייתה, לא להיכנס למשא ומתן עם
טרוריסטים בפיגועי מיקוח, לא להיסחט ולא לשלם כופר תמורת שחרור חטופים...
העיקרון של שבוי תמורת שבוי וגופה תמורת גופה נשבר ב - 1983 כששוחררו 4,550 מחבלים לבנוניים באנצאר
תמורת שישהחיילים... בהסכם הזה ( האחרון) לא רק שישראל הפכה את נסארללה למנצח הגדול, אלא גם
נותנת לו רישיון לחטוף, וגם את המוטיבציה להרוג את חטופיו. ממילא ישראל תשלם ביד
רחבה, זו תוצאה של חוסר מדיניות ציבורית בכל ממשלות ישראל".
דר' מיכאל ויגודה, כתב ב"פדיון שבויים וגופות תמורת שחרור מחבלים": "זאת הייתה מדיניות ממשלות ישראל
בעבר כשקבעו שאין מנהלים משא ומתן עםהמחבלים, וזאת המדיניות של ארה"ב ורבות מן המדינות המתוקנות,
אף שלכאורה התמודדותן עם הטרור פחות גורלית משלנו. דומה ששינוי המדיניות הציבורית בנושא זה
במדינת ישראל אינו אלא ביטוי נוסף לצמיחת האינדיבידואליזם וירידת הערכים הקולקטיביים בחברה הישראלית.
לזאת יש להוסיף שהעיסוק התקשורתי המסיבי בכאבן שלמשפחות החטופים יוצר לחץ רגשי ודכדוך בעם,
שמקבלי ההחלטות, המבקשים למצוא חן בעיני הציבור, אינם עומדים בפניו.
הנושא מאוד מורכב וחשוב דיו כדי לא להורידו מדעת הקהל ומסדר היום הציבורי בישראל.
למרות שכאן במדינה לא משעמם אף פעם ואירוע רודף אירוע, כולם קשים וחשובים מאוד, אסור להוריד
את האצבע מההדק ולחשוב על דרכים יצריתיות כדי לשחרר כל חטוף וחייל שנשלח במצוות המדינה
להגן על אזרחיה וגבולותיה.
אני לא חושב ש-5 דקות דומיה יספיקו כדי שכולנו נזכור שיש לנו חייל חטוף, אבל צריך לעשות מעשים
שישאירו את עניין גלעד שליט על השולחן.והדילמה קיימת האם להחריש ולתת לכל מי שצריך לעשות משהו לעשותו,
לדעתי לא נעשה כלום, או לצעוק ולא לשקוט עד שיוחזר גלעד שליט.
אני מקווה כמו כולנו שהוא יחזור במהרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
