לפני כמה זמן הייתה לי שיחה עם חבר קרוב שגר בחו"ל כמה שנים.
הוא ואישתו רותים לחזור לארץ מהרבה סיבות.
אני תמיד אמרתי שהם יחזרו מחו"ל כשהילד יגמור קולג' והילד בסה"כ בן 4...
כדברי המערכון המפורסם של הגשש החיוור.
אבל הזמן לא עוצר מלכת.
הנה הילד כבר בן 16 ורוצה לעשות צבא בארץ, לפחות חושב מאוד בכיוון.
כולם רוצים לחזור אבל חוששים.
הילדים מקושרים לחברים ישראלים, יהודים וגם אמריקאים טיפוסיים בעיר שהם גרים בה.
כשהם עזבו את הארץ הם חשבו שזו תהייה הרפתקאה של 3-4 שנים
בינתיים זה נהייה הרבה יותר מכך.
בשיחות עם הילדים עולות כל מיני תהיות פחדים וחששות.
בעצם הילדים לא היו בבי"ס בארץ, למעט הגדול שהספיק להיות קצת בכיתה א'.
האם אפשר להבין ילד שרוצה לחזור לארץ, למשפחה המורחבת?
מה חושב ילד שנולד שם?
בעצם מלבד חברים של ההורים וחברים מביה"ס אין לילדים שם משפחה.
כל המשפחה נמצאת כאן בארץ.
החבר ומשפחתו מגיעים פעם בשנתיים בערך לארץ בפסח כדי לחגוג עם המשפחה, זו הזדמנות לכולם
להגיע ולהיות ביחד תקופה שך חודש בערך ולנסות להתחבר שוב.
אבל כל פגישה כזו של פעם בשנתיים חסר בה המון.
חסר את החוויה של משפחה גדולה על בסיס קבוע.
בארה"ב, בעשרים שנה האחרונות, המושג משפחה כמעט ואיבד מערכו לחלוטין.
נערים ונערות ההולכים ללמוד בקולג' רוצים לנסוע ללמוד רחוק מהבית.
רחוק זה אומר כמה שעות טיסה מביתם.
לאחר הלימודים ושהייה באותה מדינה הם בדר"כ מכירים בני ובנות זוג מהמקום
ומתחתנים שם עם או בלי הורים לידם.
המשפחה החדשה והצעירה רחוקה מההורים של שני בני הזוג או אחד מהם לפחות.
פגישות נעשות רק בחגים וגם לא בכולם.
ישראלים שטסים וחיים הרבה שנים בחו"ל בעצם "קורעים" את הילדים שלהם מהמקום שאליו הם שייכים.
אנחנו חיים בעולם מורכב. מצד אחד גלובלי מצד שני עדיין יש חיפוש אחר זהות
.
לראייה, עמים לא מוותרים על זהותם הלאומית ובטח לא על תרבותם.
לגדל
ילדים בארץ שאינה ארץ מולדתם גורם לבעיות קשות של שייכות וזהות.
אמנם
ייתכן גם דפוס של אינטגרציה (ניסיון למזג בין שתי תרבויות) אבל זה לא
פשוט.
הם חשים כמי שיש להם "שורשי אוויר", נעדרי שייכות.
אם אני הייתי ילד ישראלי שגר בגולה הייתי נתקל בבעיה רצינית של זהות.
מצד אחד אני ישראלי, בבית מדברים עברית, חוגגים חגים ישראלים ויהודיים בבית.
מצד שני אני גר בארה"ב, לצורך העניין, חוגג את החגים שלהם, לומד בשפה האנגלית, מדבר עם
החברים שלי באנגלית, התרבות היא אמריקאית, נושאי הלימוד הם אמריקאים כולל היסטוריה.
הצד הנוסף הוא יהדות. הרבה ישראלים שומרים בגולה יותר על יהדותם מאשר היו עושים כאן בארץ.
ילד ישראלי כזה חוגג פסח, אוכל מצות, מברך, משתתף בקידוש בבית.
החברים שלו אוכלים לחם, חוגגים קריסמס, פסחא, לא לומדים או עובדים ב"יום הנשיא", Memorial Day
שהוא יום הזיכרון של האמריקאים על חללי ויטנאם וקוריאה לא מעניין שם את אף אחד וזה יום לשופינג
ולכייף בעוד שבארץ יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום עצוב שאומה שלמה מתכנסת בעצמה למשך 24 שעות.
הבדלים עצומים בתרבות על כל רבדיה.
הדברים האלו יכולים להביא לבלבול לילדים.
לזה מצטרף העניין שיש נערים ונערות ישראלים החיים שם הרוצים להגיע לארץ ולשרת בצבא.
בעצם לעזוב את המשפחה שם רחוק ולהגיע לארץ בסטטוס של חייל בודד.
גם חיילים שיש להם קרובי משפחה בארץ שיכולים לעזור, עדיין מרגישים בחוסר של המשפחה האורגנית
הקטנה שנשארה מאחור.
ושוב חוזר חלילה. החייל הצעיר מכיר אנשים חדשים, מתאהב בבחורה ישראלית ורוצה להישאר כאן.
כאן זה המקום שלו.
מה קורה עם ההורים? להורים יש משרות מעבר לים, הם לא יכולים לעזוב את העבודה מעכשיו לעכשיו.
ואם הם מצליחים שם מאוד, מה יעשו? יחזרו לארץ בעקבות הבן/בת או ישארו שם?
שוב נקרעת המשפחה בין ארצות רחוקות.
ילדים שעדיין לומדים בחו"ל וחוזרים לארץ מתקשים כאן בהרבה תחומים.
המבטא שלהם הוא שונה, בהנחה שמדברים על ילדים שנולדו בארה"ב להורים ישראלים, המבטא
שלהם בדיבור בעברית הוא מוזר, שונה מה שיכול להביא ילדים אחרים ללעוג להם.
מקצועות הלימוד שונים, השפה שונה, ההתנהגות בכיתה רחוקה מלהיות דומה למה שקיים שם.
קשה מאוד לחזור למולדת לאחר הרבה שנים שלא היית בה.
גם רמת החיים היא לא משהו בר השוואה בכלל לרמת החיים שחיים בה שם.
הירידה ברמת החיים היא מחוייבת המציאות.
אני מאמין שגם לאנשים מבוגרים יש קשיים לא מעטים.
חלקם, שחוששים מהתמורות והשינויים הרבים שקיימים כאן בהבדל מחו"ל, מעכבים את החזרה לארץ
כדי לא להתמודד עם קשיים.
להיות קרוע בין שמיים (ארצות אחרות בעולם) לבין הארץ (המובטחת) יכול להיות בעיה רצינית בכל הגילאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
