KeyMan

כולנו מנסים לעבור את החיים ואת היום יום הקשה כמו אותו לוליין המהלך על כבל בקרקס ובידיו מוט לאיזון.

לפעמים אנחנו מפספסים מעט ונוטים ליפול שמאלה או ימינה.

לרובנו יש רשת ביטחון מתחת.

רשת ביטחון זוגית.

רשת ביטחון משפחתית שלרוב עוטפת ודואגת.

רשת ביטחון תעסוקתית אם עובדים במקום יציב ובטח ציבורי.

רשת ביטחון כלכלית, באם יש לנו חסכונות או פקדונות אחרים.

רשת ביטחון חברית שנמתחת מדי פעם כדי לעזור לחבר כזה או אחר.

האם לכולנו יש רשת ביטחון?לא בדיוק.

הרי יש אנשים שהיכולת שלהם לעבור את החיים בשיווי משקל, נמוכה יותר. יש כאלו שאין להם רשת בטחון זוגית,

או באים ממשפחה לא חזקה, יש כאלו שאין להם חסכונות או פקדונות ליום שחור, לאנשים האלו אין רשתות בטחון,

ומה שמפריד בין חיים ומוות, כמו ליפול לאדמה ללא רשת ביטחון או להיתמך ע"י רשת ביטחון

זוהי רשת הבטחון הסוציאלית המורכבת מעובדי רווחה, אנשי חינוך, בריאות, פסיכולוגים בשירות הציבורי.

רשת הבטחון הסוציאלית של המדינה, היא הדבר האחרון שמפריד אדם שנופל, מלהתרסק לגמרי.

ולמה זה נוגע לאדם הנורמטיבי כזה שיש לו את עצמו, את כישוריו , יכולתו, זוגיות חזקה ובריאה,

משפחה תומכת, עבודה מספקת, משכורת טובה, קהילה חזקה?

יש כאלו שבכלל לא שואלים את עצמם את השאלה הזו.

ובכן, השאלה הזו צריכה להישאל בכל הרמות.

קודם כל, כי רובנו לא רוצים לעבור ברחוב ולדלג מעל חסרי בית. רובנו מזדעזעים לקרוא בעיתון על אסונות שנגרמים

כתוצאה ממצוקה זו או אחרת. רובנו אנשים מוסריים.

אבל זה נוגע גם ממקום אישי הרבה יותר.

מהמקום, שבו לפעמים, הרשתות נקרעות. ולפעמים הן נקרעות ממש בבת אחת.

כל עובד סוציאלי שיושב בלשכת הרווחה  ומקבל פניות ראשונות, מכיר את הסיטואציה בה מגיעים לפגישה,

אנשים שלא היו מאמינים שיגיעו אי פעם לכאן, ללשכת הרווחה.

צרות בצרורות קוראים לזה, צירופי מקרים אכזריים, מצב שבו כל המערכות התומכות קורסות.

הורים שמגיעים לאחר אבחון אוטיזם לילד, גירושין קשים, גילוי של מחלה, התרסקות כלכלית ולפעמים הכל יחד.

עצוב, אבל כל כך שכיח שהמון דברים קורים יחד.

"בדיוק כשהתגרשתי בגירושים מאוד מכוערים, אבא שלי עבר שבץ מוחי",

"בדיוק כשנולדו התאומים, בעלי פוטר מהעבודה" והדוגמאות רבות אבל הם לא מוכרות לאנשים שיש להם רשת ביטחון.

מצב מפחיד שבו אין תמיכה, אין לאן ללכת, אין ממי לבקש עזרה, את המצב הזה אנחנו רוצים להדחיק.

לא להאמין שאי פעם נגיע לשם. שאולי פעם כשנזדקק, לא יהיה לאן לפנות.

אבל כל עוד העובדים הסוציאליים נמצאים שם, יש למי לפנות.

יותר משלושה שבועות שאין רשת כזאת במדינת ישראל. 

שלושה שבועות, בלי לראות את הסוף, אין לאן לפנות ואין אף אחד ששומע את הזעקה של מי שנופל.

לשכות הרווחה סגורות, אין שירות סוציאלי בבתי חולים, אין טיפול במרכזים למניעת אלימות, גם לא במרכזי קשר.

מדוע לא שומעים את "אוכלוסית הרווחה", את אותם אנשים שנופלים וזקוקים לתמיכה? מתי בעצם שומעים אותם?

הרי כשכל הרשתות נקרעות, כשאין לאן לפנות, אתה לגמרי שקוף. האדם היחיד שאליו תוכל לפנות

כשאף אחד כבר לא שומע, זה העובד הסוציאלי.

כשאנשים חזקים נפגעים, זעקתם נשמעת. כשאנשים חלשים, נפגעים, לא נשמע קולם ואף אחד לא מקשיב.

כשילד מגיע עם חבלות לבית חולים, אין שם עובדת סוציאלית שתבדוק מאיפה החבלות הגיעו.

כשאם צעירה יושבת עם תינוקה בבית ולא מסוגלת לטפל בה, שכן היא בדכאון לאחר לידה,

אין מי ששומע את הבכי שלה או את הבכי של התינוקת שלה.

כשאשה מוכה בורחת מבעל אלים, לאן היא הולכת היום? מי שומר כיום על מי שאין לו אף אחד?

השביתה הקודמת של העובדים הסוציאליים הייתה בשנת 1994.

העובדים הסוציאלים היו אלו ששמעו את הזעקה. שטיפלו , שתמכו. אבל הזעקה לא נשמעת בחברה,

בתקשורת, במשרדי הממשלה, באוצר.

זעקת הלוליין הנופל על האדמה ללא רשת הביטחון, לא מעניינת אף אחד ולא נשמעת בשום מקום.

גם העובדים הסוציאליים, שנמצאים שם לתמוך ולהקשיב, נעשו שקופים עם הזמן. בלתי נראים. כ

שעובד סוציאלי מקבל תלוש משכורת של של פחות מארבעת אלפים שקלים בחודש, האין הוא שקוף?

האוצר הציע לעובדים הסוציאליים הסכם מביש, שמוצג בתקשורת כהסכם טוב, אך הוא לא.

מדובר בתוספת שתנתן בפעימות של מאתיים שקלים כל חצי שנה, במשך שלוש שנים, ברוטו.

מדובר בעלבון ממשי. האוצר ממשיך לא לראות. ההסתדרות תומכת בהסכם. גם בעיני ההסתדרות, ועופר עייני,

העובדים הסוצאיליים שקופים, בלתי נראים. הפוליטיקאים, מראים כתף. התקשורת מתעסקת במה שיותר צהוב ומעניין.

אם לא יישמע קול גדול, זעקה גדולה, קריאה ציבורית גדולה, לא יהיה יותר בטחון סוציאלי במדינת ישראל.

יש מדינות כאלו. שבהן אין שירות סוציאלי. לוב, קולומביה, סודן.

באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות?