במלחמת שלום הגליל הייתי מפקד טנק צעיר.
יותר נכון הייתי בקורס מפקדי טנקים אבל בגלל המלחמה התחלנו
לפקד על טנקים במהלכה כך שקיבלנו ניסיון תוך כדי לחימה.
מכיוון שהיינו בקורס פיקודי, "שמרו עלינו" בעתודה ולא נכנסנו בהתחלה לקרבות
מתוכננים. הצבא רצה לשמור על מפקדים צעירים שיהוו את שרשרת הפיקוד העתידית.
סופחנו לגדוד שריון שאחת מפלוגותיו הייתה פלוגה מבצעית של בנישי"ם (בני ישיבות).
הימים הראשונים של המלחמה עברו עלינו ועליהם "כמו מצעד צבאי בירושלים" כך הגדירו
הם את הנסיעה המנהלתית מהכניסה ללבנון דרך "שער פאטמה" ועד אותו היום.
נופפו לנו לשלום זרקו אורז ופרחים כמנהג המקומיים.
שנה וקצת אחרי זה האורז והפרחים הפכו למטעני צד, כמנהג המקומיים המתחלף מעת לעת.
הפסטורליה של עצי דובדבנים בכל פינה והנסיעה המנהלתית של הטנקים הופרו בפעם
הראשונה בשעת בוקר מוקדמת של אותו היום.
היינו כולנו על גבי הטנקים מכינים אותם לנסיעה וההתקדמות הלאה, טל"ת (טיפול לפני תנועה).
בדיקות של הזחל, שמנים, דלק, תחמושת ומזון, לראות שהכל מוכן למקרה שניתקל בהמשך הדרך.
מתוך הרעש של מנועי הטנקים שמענו את השריקה.
שריקה מקפיאת דם.
שריקה חזקה ואחריה בום.
כולנו זינקנו פנימה אל תוך הטנקים.
כל הפתחים נסגרו.
זה הגיע כמו גשם.
התקפה ארטילרית מכוונת של כוחות סוריים, לאזור חניון הטנקים שהקמנו בלילה הקודם.
הפקודות רצו ברשת הקשר הגדודית להזיז את הטנקים אחד מהשני למרחקים גדולים
כך שאם יפגע אחד מאיתנו הוא לא יצור תגובת שרשרת שתשפיע על השאר.
ההתקפה הייתה במשך כ-2 דקות.
באותה התקפה נורו כחמישים פגזי ארטילריה.
אני לא יודע איך לא קרה כלום ושום טנק לא נפגע.
קיבלנו אישור שהכל נגמר ואז יצאנו מהטנקים לבדוק נזקים.
חוץ מכמה שריטות בצבע של הטנקים וארגזי זיווד מחוררים, לא קרה כלום.
כל התיקים והקיטבגים שהיו קשורים בחלק העליון של הטנקים נפגעו וחוררו מהרסיסים של הפצצות שנפלו.
בקרת הנזקים הראתה שהכל תקין והתחלנו בתנועה.
שתי הפלוגות, שלנו ושל בני הישיבות, היו אמורות לתת חיפוי ליחידת חי"רניקים
שהייתה צריכה להיכנס לכפר סיל על כביש ביירות-צידון.
נסענו אחריהם, פלוגת הבינשים נכנסה לתוך הכפר ואנחנו חיפינו עליה.
חצי שעה אחרי הכניסה לכפר סיל נכנסנו למארב של קומנדו סורי.
הטנק הראשון של המ"פ נפגע מפצצת RPG שנורתה עליו מהחזית.
הטנק נעצר.
כעבור דקה נפתחו הפתחים של המפקד והטען והם יצאו משם פצועים ונפלו לצידי הטנק לתפוס מחסה.
עברה עוד דקה ושמענו פיצוצים מתוך הטנק.
החי"רניקים רצו למקום עם רופא תוך סיכון חייהם, בעוד אנחנו ירינו על הרחוב כדי לא לאפשר לקומנדו הסורי לירות משם
ושפעולת החילוץ תתבצע במהירות.
המ"פ והטען חולצו כעבור כמה דקות, התותחן חולץ מתוך הטנק למרות האש והעשן.
הוא היה הרוג.
הנהג נפצע קשה וחולץ גם הוא מתוך הטנק.
הפצועים פונו לאחור ואז התחולל פיצוץ אדיר.
בתוך הטנק יש עשרות פגזים ופצצות מרגמה וכמובן תחמושת לנשק אישי.
מהחום ששרר שם התחמושת החלה להתפוצץ עד שפגעה בפגז ראשון.
הפגז הראשון שהתפוצץ בתוך הטנק עשה שם בפנים תגובת שרשרת שהרסה את הטנק לחלוטין.
מעוצמת הפיצוץ, הצריח (החלק המסתובב) נפרד מהתובה (החלק עם השרשראות/זחלים) ונפל על הצד, חוסם את הרחוב לגמרי.
הירי מהחלונות ומכל מיני מקומות שלא הצלחנו לאתר, התחדש.
הפלוגה שלי נתנה חיפוי וירתה לאזור פגזים כדי לשתק את מקורות הירי.
הירי נמשך ללא הפוגה מכל מיני ביצורים שהקימו הקומנדו הסורי.
לפתע שמענו ברשת הקשר הגדודית בקשה מאחד מאנשי הצוות באחד הטנקים של הפלוגה הבנישי"ת
לקרוא תפילה בקשר.
היה קצת מוזר לשמוע את זה כי בקשר אתה רגיל לדבר בקיצור, "לירות" פקודות בבהירות
במינימום מילים.
תפילה בקשר, איזה טירוף.
היה קשה להבין את פשר הרצון אבל הסמ"פ שהיה צריך לאשר את זה
הבין את העניין המורלי שהדבר הזה יתן ואישר את הפקודה.
אחרי כמה שניות, נשמעו ברשת הקשר הגדודית, (ומסתבר אח"כ שכל החטיבה שמעה), הפסוקים הקדומים
נוראי ההוד מפיו של אותו חייל, בן ישיבה, שקולו מהדהד באוזניי עד היום:
זהו דף שקיבלנו אחרי המלחמה עם מילות התפילה. (הסריקה היא מהמקור שאני מחזיק בידי מ-1982...)
בזמן שהתפילה נשמעה בקשר, כאילו אלוקים בכבודו ובעצמו היה נוכח במקום.
כדור אחד לא נורה לעברנו, כל האזור השתתק.
נראה היה כי כל העולם עומד בדומיה ומקשיב לאותם פסוקים קדמוניים.
אני זוכר שבאותם רגעים חשבתי על מעמד הר סיני.
כמו שנכתב אז בספר שמות באותו מעמד מכובד:
"צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש,
הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש."
השקט נמשך דקות ארוכות.
כל הפצועים פונו לאחור לקבלת טיפול והכל כאילו חזר לקדמותו.
הירי החל שוב והטנקים ירו והצליחו למוטט את הבתים הקרובים שמהם ככל הנראה נורו
כל אותם יריות ו-RPG.
כ-20 חיילי קומנדו סורי נמצאו אח"כ הרוגים בין ההריסות.
יום הזיכרון לחללי צה"ל בשבילי מתערבב בהמון דברים שחוויתי בחיי.
ביום הזה אני לא עובד ומשתדל לא להיות בחו"ל.
אני מחובר ומרגיש את הקשר למדינה כל השנה אבל במיוחד ביום הזה.
חברים לכיתה שאינם, חברים למסלול שרק זיכרון נותר מהם, תמונה, צחוק או קול.
מוות וחיים בכפיפה אחת, סוף והתחלה במדינה קשה.
ביום הזה אני לא רוצה לשמוע פוליטיקאים, מחירי דלק, שחיתויות, נשיא מופקר וכו'.
את זה אני משאיר לימים אחרים.
היום הזה בשבילי הוא התכנסות פנימה.
לבכות על חברים שאינם ולשמוח שאני כאן.
חשבון נפש יותר מאשר ביום כיפור, שאלות בלי תשובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
