כיתה ו', יום שישי בערב.
"ערב כיתה" ראשון בשנה הזו.
היינו בבית של אחד הילדים מהכיתה, כל אחד הביא משהו קטן.
היה הרבה אוכל ושתיה קלה מוגזת, מוסיקה של שנות ה-70.
ריקודים צמודים בין חלק מהבנות לבנים, חיוכים מבויישים
ריח של בושם באף.
איפה שמים את הידיים? אולי חשוב יותר איפה לא שמים ידיים...
אוכל ושתיה, אבל אף אחד לא חשב אז על אלכוהול אפילו לא על בירה.
סיימנו את ערב הכיתה בשעה עשר בערב.
ההורים שלי ציוו עלי להיות בבית עד עשר אבל אני משכתי את זה יותר ויצאנו לפארק בישוב שגרתי
בו ושם שיחקנו אמת או חובה וכל מיני משחקי חברה של הגיל הזה.
"ההורים שלך כאן..." לחש לי דוד באוזן.
נראה לי שבאותו רגע הצבע ירד מפניי או שהסמקתי לחילופין.
איזו פאדיחה אמרתי לעצמי בשקט.
ההורים שלי לא העזו להתקרב למרות שאבא שלי רצה מאוד לבוא ולמשוך אותו מהאוזן, אבל אימי החזיקה בו.
קמתי אמרתי לחברים שאני חייב ללכת כי מוקדם בבוקר אנחנו נוסעים לים ושכחתי מזה בכלל.
הלכתי עם הוריי כולי מבוייש.
מבוייש מזה שהם באו לחפש אותי ואולי לא פחות מכך שהם סמכו עלי, מה שכרגע עמד בסימן שאלה.
אני לא הלכתי לחפש את ילדיי מעולם אבל תמיד ידעתי ואני יודע היכן הם.
אבי תמיד עישן וגם אימי בתקופות מסויימות לכן היה קשה להם לבדוק אם עישנתי כשיצאתי
עם חברים למסיבות.
זוגתי בעלת חוש ריח מפותח, עשתה זאת בהתחלה.
אני כעסתי ואמרתי שאני לא רוצה לגשש סביבם אלא אני רוצה שזה יבוא מהם.
באחת השיחות הבנתי שהבן הגדול עמד במצב לא נעים כשארבעה מחבריו ניסו לשכנע
אותו לעשן והוא לא הסכים.
אצלי בבית, דיבורים ושיחות לעומק על המותר והאסור ועל שיתוף ההורים בבעיות שקיימות
ולא תמיד בגיל הזה יודעים איך לפתור אותן בדרך הנכונה, היו דבר שבשיגרה.
כשמעורבים הורמונים, שתיה, פייסבוק ומרעין בישין אחרים יש בעיה.
בסוף שבוע שמענו על נער שדקר נער אחר במסיבה.
הכל קרה בביתו של אחד מהם אחרי המסיבה.
אף אחד לא הזמין מד"א או עזרה אחרת במשך כמעט 20 דקות.
הנער התבוסס בדמו ולמרות ניסיונות הרופאים להצילו בחדר הניתוח, הוא מת מפצעיו.
אני לא יכול להבין את מה שקורה.
הייתי ילד ונער ובוגר במדינה הזו, ואני אבא מזה כמה שנים טובות.
מעולם לא היה משהו שלא ידעתי ולא מכורח הנפת ידי או איומים.
אני מאמין בחינוך מסוג אחר. חינוך מקשיב חינוך משתף וחינוך פותר בעיות ביחד.
איפה היו ההורים שם בבית הזה?
מה קרה לכל משתתפי המסיבה שלא עשו כלום?
כולם מדברים על לאכוף חוקים שמונעים מכירת אלכוהול לנערים, על בעיה לאומית
ומאשימים את העולים החדשים מחבר העמים שהביאו את תרבות השתיה לארץ.
מעניין שאף אחד לא מאשים את ההורים שלא דואגים לילדים שלהם.
הורים שטוענים שבעל הקיוסק שמכר שתיה חריפה הוא אשם, המורים לא מחנכים בביה"ס
(מה שנכון אבל זו לא האחריות שלהם).
כל העולם ואישתו אשמים.
ההורים לא מבינים מה רוצים מהם.
הנערים באו מבית טוב, בית נורמטיבי. מה פתאום שהם יעשו דברים כאלו.
בית טוב ונורמטיבי כזה שמגדל אנסים, רוצחים ושתיינים.
כנראה שבבתים הטובים האלו, הנערים רואים רק דברים טובים ומיישמים אותם בחוץ.
עצוב לי לראות את מה שקורה, ועם כל הניסיונות והדברים שאני עושה במסגרות של ביה"ס
ומסגרות חברתיות אחרות בהתנדבות, זה כאילו צעד קדימה ושלושה אחורה.
שום חוקים ושום האשמות לא יסדרו את העניין.
רק אחריות של הורים על הילדים שלהם.
כך בנושא שתיה, נהיגה בשיכרות, אונס, רצח.
(על גניבות אני כבר לא מדבר, נראה שזה משהו פעוט כל כך מול כל המקרים האחרים).
הורים, תשמרו על הילדים.
נערים ונערות, תחשבו קודם כי מחשבה בדיעבד היא טיפשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
