בהשפעת תקופות ואירועים בחיי המילה הזו עולה מדי כמה שנים.
היא עושה לי תהפוכות בבטן ובנפש.
בפעם הראשונה הלכתי לחפש במילון את פירוש המילה.
אבל אז הבנתי שאין שום פירוש של בית ספר לתחושות.
הקרבה עצמית.
אולי הכל התחיל כשהייתי לראשונה אבא.
אני מוכן להקריב את חיי כדי שלילדיי לא יקרה כלום.
אומרים שאמא מתנהגת כמו לביאה בניסיונה להציל את גוריה.
אבל גם אבא יכול להרגיש כמו אריה המגן על משפחתו ומוכן להקריב בשבילה הכל.
במחשבה שניה, זה התחיל עוד קצת לפני זה.
בהיותי חייל ומפקד בגזרות שונות בארץ ובחו"ל, הייתי מוכן להקריב את חיי לא פעם.
היו פעמים שרצתי אל מול סכנה כדי להציל חברים לנשק.
ופעמים אחרות, בתחבולות מסויימות ניסיתי למנוע הקרבה של פקודים שלי על "מזבח המדינה" שלו לצורך.
אבל מעולם לא פקפקתי, גם כשתקשורת שלמה חוגגת על כל מיני אירועים, כי נשבעתי לעצמי
שאעשה הכל כדי למנוע ממישהו להשמיד או לעשות מה שעשו לנו לפני 60 שנה
גם אם בכך אשלם במחיר חיי.
כשנולד בני הבכור, הרגשתי פתאום תכלית.
הנה סיבה טובה למה לעשות הכל כדי שהוא יחיה בביטחון כלכלי ואישי.
פתאום אתה דואג לא רק לחבר שאתה רץ איתו מול ירי מכוון כדי להשמיד מטרה.
המטרה יושבת לה במיטת התינוק מחותלת בוכה ונודניקית.
זה השלב שבו הרגשתי שיש עוד דברים שבשבילם אני מוכן להקריב את הכי יקר, את החיים.
זה לא השתנה אלא התעצם עם השנים והלידות הבאות של ילדיי.
יש משמעות אחרת להקרבה.
גם אם זה בקטנה.
שינוי בסדרי העדיפויות שלך בחיים.
ההקרבה משנה פניה לדברים יותר מוחשיים מאשר אידיאולוגיה ביטחונית או פוליטית.
אתה מוותר על הרבה דברים כדי שלילדים ולמשפחה יהיה טוב.
לא חשבתי פעמיים מעולם אם לוותר על משהו לטובת המשפחה ולא להסתכל על עצמי בלבד.
זו פריבילגיה של אנשים רווקים, אולי.
כשאבי חלה וחשבנו על השתלה לא היססתי לרגע לוותר על כליה בשבילו כדי שהוא יוכל להמשיך לחיות
באורח חיים נורמלי ולא מחובר למכונת דיאליזה.
דיברנו אז אחי ואני על "להקריב" כליה לטובת אבינו.
אבי לא היה מוכן לשמוע דבר כזה למרות שהיינו יכולים לעשות את זה.
בשלב הזה של חיי ראיתי הקרבה משולשת לטובת אותה מטרה מנקודות מבט שונות.
אחי ואני כל אחד היה מוכן לתרום כליה בעוד אבי היה מוכן להקריב את חייו כדי שלא נתרום לו חלק מגופנו.
אתם זקוקים לזה אני לא צריך את זה כבר, כך אמר.
כל אחד מאיתנו הסתכל על ההקרבה מנקודת מבט אחרת אבל דבר אחד היה משותף שם בין כולנו.
לא הייתה אנוכיות.
כשאתה מוכן להקריב משהו בשביל מישהו אחר זו אלטרואיסטיות ממדרגה ראשונה.
זה יכול להיות ויתור על חופשה לטובת הילדים, ויתור על משרה רמה, הקרבה של תפקיד נחשק ועד לתרומת איברים.
לפני שבועיים ישבתי עם הבן החייל.
דיברנו על השלב הנוכחי שלו בחיים בצבא ובכל שיחה כזו אנחנו מעשירים את עצמנו בחוויות.
סיפורים מאז וסיפורים מהיום ונדמה כאילו רק השמות משתנים, וגם זה לפעמים לא.
ואז כשהיינו לבד, הבן ואני, הוא אומר לי:
"גם אתה הרגשת שאתה מוכן לתת הכל בשביל החברים שלך בצבא, להקריב?"
"האם הרגשת פעם מין הרגשה כזו אלוהית שאתה מוכן לעשות הכל בשביל אותו אחד חלש יותר
שנופל במסע ובאמת מתקשה להמשיך, להרים בשבילו את האפוד והנשק כדי שיהיה לו יותר קל?
להקריב את הנוחות שלך בשבילו כדי שיוכל לסיים את המסע על רגליו?"
כן. לא פעם זה קרה לי גם כחייל וגם כמפקד שראיתי חיילים שלי או חברים מתקשים. להושיט להם יד
כדי שיוכלו לטפס למעלה מכיוון שבאותו הרגע החליקו והיד שלי נתנה להם עידוד או חיים.
"היינו בשמירה מעל שכם אני וחבר שלי" מספר הבן. "לילה חשוך ואנחנו בעמדה.
נשבענו שם שנעשה הכל אחד בשביל השני עד כדי הקרבה ודאגה" סיים הבן.
אני מכיר את התחושה ואני גאה בך על המחשבה והרצון שנובע ממשהו שאין באף מקום אחר בעולם.
כך אמרתי, ואני יכול להגיד שבאותו הרגע קמתי מהספה והלכתי.
הלכתי לשתות מים כי הרגשתי את הגרון שלי נחנק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
