אני עולה על הסעה כל בוקר לעבודה, בהתחלה זה היה לי מוזר אבל מתרגלים לכל דבר.
אוטובוס עם כ-40 אנשים.
רובם עסוקים בשלהם.
אני לא יכול לשבת בחלק האחורי של האוטובוס זה עושה לי בחילות וסחרחורת ומכיוון שאני עולה ראשון
אני מתיישב בשורה הראשונה.
באחת הפעמים עליתי בתחנה אחרת ונאלצתי לשבת בשליש האחרון של האוטובוס.
זו הייתה חוויה של להסתכל על אנשים...
רובם עסוקים בעצמם.
יש כאלו שעולים ומייד נרדמים בבוקר או בערב בחזרה מהעבודה.
כל אחד נרדם בצורה שונה, יש את אלו הנרדמים על החלון ומכל מהמורה על הכביש חוטפים מכה...
יש שניים שנוחרים ומסביבם אף אחד לא יושב כי יודעים שזה עומד לבוא.
יש הרבה ששומעים מוסיקה.
יש ששומעים בשקט ויש שמתופפים ברגליהם על הרצפה בשקט.
בחור אחד ששומע מוסיקת האוס או "רעש" אחר, אפילו נע עם כל גופו לצלילי המוסיקה...הזוי.
מעט מאוד אנשים מדברים אחד עם השני.
כל אחד מצייר לו מעין ריבוע דימיוני שבו הוא יושב עם עצמו בלבד.
הישיבה הזו הצפופה לא תמיד נוחה.
לא רק מבחינה פיסית אלא נראה כאילו שכל אחד מהשניים מחפש שלא יגזלו לו את מרחב המחיה.
לא ניתן להסתכל בעיניים כמו בשיחה רגילה ליד שולחן.
מישהו תמיד צריך לסובב את פלג גופו העליון כלפי השני או ששניהם מדברים לכסאות שמולם...
אין אינטימיות.
אין את הלבד או את הביחד שאתה בוחר כשאתה נוסע לבד ברכב הפרטי.
לפעמים אנשים עולים להסעה אחרי יום עבודה כשהם מזיעים.
לא ארבה בתיאורים אבל זה ברור מאליו מה השאר חושבים וכמה הם סובלים.
הגדיל לעשות נהג של אחד האוטובוסים שהתקין מרסס אוטומטי באמצע האוטובוס.
כל 15 דקות המרסס מתיז ספריי של מטהר אוויר ויחד עם המזגן הפועל, הריח מתפשט
ברחבי חלל האוטובוס הסגור כדי שאפשר יהיה לנשום קצת.
כשאני יושב במושב הקדמי ליד הנהג, אני מסתכל על כל אותם אנשים שעולים לאוטובוס.
ברוב המקרים אלו אותם אנשים עם מנהגים זהים.
מצחיק לראות את אותו אדם, בן 40 פלוס שעולה לאוטובוס כשעל גופו חולצת טריקו בצבע עז
(כחול, אדום, ירוק או סגול), אותה חולצה בצבעים שונים שעליה מצוייר חייל חי"ר בפוזה מאיימת
ובחלק האחורי כתוב "גבעתי גדוד...." החולצות של הבן שסיים מסלול והאבא מרגיש
שגם הוא עשה את המסלול הזה, לפחות בדאגות ובכל מה שמאפיין אבא של חייל, ואני יכול להזדהות
עם השותפות המרוחקת פיסית אבל הקרובה מאוד נפשית, ובכל זאת קצת מצחיק.
יש בחור אחד שעולה להסעה עם אותו כובע מצחיה כבר הרבה מאוד זמן וכתוב עליו "קייטנת אקי"ם"...
אין לך כובע אחר?? דווקא את הכובע הזה אתה צריך לחבוש כל יום כל היום?
מעט מאוד אנשים קוראים בעיתון או בספר.
לי הדבר עושה בחילה.
אני רואה אנשים שבמהלך שבוע אחד מחליפים ספר, אני מאמין שסיימו את הראשון ועכשיו הם קוראים
אחד חדש, מעניין מה הם עושים בעבודה?...
בתקופת החופש הגדול, יש הורים המביאים את הילדים לכמה ימים לעבודה.
אז מתמלא האוטובוס בקולות צעירים ולפעמים ברעש.
יש כאלו שקשה להם לשמוע רעש בסוף יום ארוך ורוצים את החצי שעה הזו לישון או לשבת בשקט.
אבל זה נותן עניין וחיוך לראות קצת ילדודס במקום כזה רציני ומאתגר.
מיקרו קוסמוס שלם בתוך אוטובוס, עם בליל צחוקים, מוסיקה, לבוש, ריחות וקולות בשתי שפות לפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
