אני הולך לסידורים שלי, לקניות או סתם הולך לבילוי עם זוגתי.
ומסתכל.
מסתכל על כל אותם דוכנים עמוסים לעייפה בילקוטים לביה"ס,
עם ציורים של דמויות עכשוויות וגם עם סתם פרחים.
ילקוטים עם כתפיות, טרולי או תיקי גב לגדולים יותר.
אוסף קלמרים וצבעים, מחברות, עטיפות הכל מריח כזה חדש.
אדום, צהוב, ירוק, כחול, מלא צבעים ומלא צורות, הכל נוצץ.
תורים ארוכים בחנויות הספרים, כל אחד עם הרשימה שקיבל בביה"ס בסוף השנה
או במהלך חופשת הקיץ.
דחיפות והמוני ספרים מחליפים ידיים.
מהמוכר לקונה ובחזרה.
"אין יד שניה? זה מאוד יקר"
"לא זו מהדורה חדשה, את הקודמת הפסיקו"
אח, כמה שנאתי את המשפט הזה.
כמה שנאתי את התורים האלו.
אמא יוצאת מחנות ליד, עם ילדה מאושרת, כנראה בכיתה א'.
תיק על הגב, נוצץ וחדש.
האמא סוחבת שקיות עם עזרי לימוד, ספרים, מחברות, צבעים ועטיפות חדשות.
הילדה תסחוב את כל זה על גבה בשנה הקרובה, האם גם אז כולם יחייכו?
זוג הורים אחר יוצא מחנות אחרת של ספרי לימוד, כעוסים.
"אמרתי לך שאנחנו עומדים סתם בתור?" הוא אומר (צועק)
"אבל אין במקום אחר כבר חיפשתי" היא עונה
"שילך בלי ספרים, את סוחבת אותי לעמוד כאן שעה בשביל לשמוע שאין?" הוא בכעס.
שניהם נכנסים לאוטו ונעלמים.
מה יגידו לילד?
היום הראשון תיכף יגיע.
אסיפת הורים ראשונה השנה בכל הכיתות
מה עושים הורים עם שני ילדים באותו ביה"ס כשיש לשניהם אסיפת הורים באותו הזמן?
ומה עושים אלו שיש להם ילדים בשני בתי ספר ויש כזה אבא מרוגז כמו ההוא מהספרים
שבטח לא ירצה להפריע את מנוחתו?
אז השנה אין ספרים.
אין כבר צורך במחברות.
לא בצבעים ולא בעטים או עפרונות.
גם לא בעטיפות בצבעים של אדום, צהוב, כחול או סתם שקוף.
גם לא צריך יומן תלמיד יפה מעוצב ומודרני
לא נקבל יותר הזמנות לאסיפת הורים
לא נשב בוועד הכיתה
לא נבדוק שיעורים או אם הילד אכל את הסנדוויץ' שהכנתי
אין יותר תעודות שליש או סוף שנה
אין כבר "פתק להורים" על שהילד הפריע בשיעור
ולא צריך לתת פתק חיסור/איחור כי נסענו לחופשה.
מלא דברים כבר אין.
אין לי יותר ילדים בגיל בית הספר.
ואני עומד מול לכל החנויות האלו
מסתכל על האנשים שעומדים בתור וקונים
חלקם מרוצים חלקם עצובים והרבה מאוד כועסים על המחירים הגבוהים.
אני עומד שם כאילו שקוף, מסתכל.
ואז עולה בי הרגשה מוזזרה, מעורבת
הרגשה של הקלה שאני סיימתי עם כל הדברים האלו
אבל גם הרגשה של "זה חסר לי"...
חסרים לי הילדים שילכו לביה"ס, בשבילי זה נגמר
הם במקומות אחרים, קשים יותר, מעניינים פי אלף
מקומות מדאיגים מאוד שחוסר שינה שלנו, כהורים, כשהם היו בטיולים שנתיים
הוא כאין וכאפס לעומת מה שעכשיו קיים.
הדאגות שונות, המחשבות מתרוצצות במקומות אחרים.
ואני חושב איך שהזמן רץ לו
ומנסה לחשב בכמה אסיפות הורים הייתי, כמה וועדות השתתפתי
ולכמה טיולים שנתיים הצטרפתי כהורה מלווה עם נשק, חשק והרבה מצב רוח.
הפסקתי לחשב כי זה מעורר את הגעגועים שוב.
אבל עכשיו אני ססטודנט וגם אני צריך כמה עטים, מרקרים ואיזה 5 מחברות
לתחילת הסימסטר.
ושוב מוצא את עצמי בחנות לציוד משרדי עומד בתור וקונה עטים ומחברות
אבל הפעם זה לעצמי, בשבילי.
שלום סימסטר חדש באוניברסיטה...(עוד חודשיים אבל ההתרגשות בעיצומה 
)
ובהצלחה לכל התלמידים החדשים והישנים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
