הורים משתדלים בכל מאודם להוריד מהמורות ומכשולים מחיי ילדיהם
פורשים רשת ביטחון לכל אורך הילדות והבגרות שלהם ובכך עושים
אותם יותר שבירים, פחות יכולים להתמודד עם בעיות סביבתיות, חברה, אלימות
חוסר במשאבים ויכולת התמודדות פחותה מבעבר.
בעבר, ילדים היו יוצאים לשחק במגרש המשחקים, פארקים לא היו אז.
משחקים בחול, נופלים, מקבלים מכות בנופלם ומקבלים מכות במשחק כחלק מההווי
של המשחק עצמו.
רוכבים על אופניים ללא קסדה (אז היה תקין היום פחות), אופניים שהיינו מרכיבים לפעמים בעצמנו
מחלקים של אופניים אחרים משומשים וחלודים, היינו נשארים עד מאוחר בחוץ, לא היה חשוב אם אכלנו או התקלחנו
כמובן שלהורים, או לרובם זה היה חשוב, לנו זה לא הזיז. אכלנו מה שהיה ורובנו הסתפק
במה שהיה אז. היה לנו חם מאוד בחוץ אבל לא רצנו למזגן להתקרר מקסימום שתינו
מים מברזיות, אף אחד לא הביא איתו בקבוקים של מי עדן...
אף אחד לא בדק כמה חיידקי קוליפורמים יש בארגז החול.
נסענו לטיולים שנתיים וישנו בחוץ מתחת לכיפת השמיים בשקי שינה או ישנו בלילה (לילות)
בבתי ספר באותו מקום שבו טיילנו. לא ידענו מה זה לישון באכסניות או בבתי מלון
אלא רק למי שהתמזל מזלו ויצא עם הוריו לחופש/נופש.
אין ספק שהיום הכלכלה (המקומית והגלובלית) מכתיבה לנו את הצורך ב"שמירת יתר" על הילדים.
כלכלה שמכתיבה ודוחפת את כולנו לקניונים.
את ההורים כדי שיהיה להם קצת שקט מהילדים, להסיר את הדאגה הטבעית שחם בחוץ
ולא נעים להזיע וגם לא ללכלך בגדים ונעליים יקרים ממותגים ידועים מקומיים או בינלאומיים ויש עוד סיבות.
הילדים מצידם נמצאים בחממה תרתי משמע.
מגרשי משחקים חוליים עם מגלשות מברזל וסולמות טיפוס שהצבע התקלף מעליהם, הופכים למגלשות
של Toys R Us , החול מוחלף במרצפות גומי כדי שחלילה הילדים לא יחבלו בברכיהם
או בידם, הכל פלסטיק כדי להגן ממכות אבל לי נראה שזה פלסטי מדי.
הפלסטיות והגנת היתר על הילדים הופכים אותם לשבירים יותר.
חוסר היכולת שלהם להתמודד עם מכות, עם חבלות קלות והכנסתם לקניון גורמת להם
לתפיסת עולם שנויה במחלוקת, לתפיסתי.
הם רגילים לחיות בחממה.
החל במחשב, שכולם או רובם צמודים אליו, דרך הנסיעה לכל מקום באוטו אם זה חוגים או בילויים
תמיד ההורים הם נהגי המוניות בשבילם.
כשהם כבר קמים מהמחשב אנחנו שם כדי לקחת אותם למקומות שהם רוצים או אולי מקומות שאנחנו
כהורים מעדיפים שהם יהיו שם?
כשהם גדלים ונחשפים למשקאות אלכוהוליים או אלימות לא לכולם יש את היכולות האישיות
להתמודד עם הדברים כמו שהם. הם לא ראו התמודדויות בעבר, הם תמיד מוגנים, נגררים ומושפעים.
וכשקורה איזה אסון כתוצאה משתיית אלכוהול מרובה, אף אחד לא מבין איך זה קרה דווקא לילדים
הטובים האלו, ששומרים עליהם כמו על אתרוג.
הפרסומות נגד עישון ונגד אלכוהול לא מחלחלות לראשם כמו הפרסומות לקניית במבה
או כל מותג אחר.
קשה להכניס לילדים, ועל זה רוכבות הפרסומות, את ה"אסור". יותר קל לגרות אותם לדברים שהם
ממש אבל ממש חייבים כדי שיהיו כמו כולם החל בבמבה וכלה באייפון.
מגיל הבגרות זה עובר הלאה לצבא.
הרבה הורים נגישים היום ובשנים האחרונות בכלל, למפקדים הישירים של הילדים שלהם.
החל מדרגת הסמל ועד המג"ד.
שיחות טלפון הזויות על כך שהילד שלהם לא יצא הבייתה כבר שבועיים והם מתגעגעים אליו
ולמה ומי בכלל מעז להשאיר אותם שבת בגלל שהם שברו שמירה...
או למה המפקד לא משחרר את החייל שלהם לאירוע חתונה של הדוד של השכנה שהחייל מאוד קרוב אליו
והם שיחקו יחד בגן...
העולם בחוץ אכזר.
ישנו ביטוי באנגלית Shark Tank "מיכל של כרישים".
אנחנו ההורים לעיתים מבלבלים בין עצמנו לילדים שלנו.
מעצם הכרותינו את העולם החיצוני כמיכל של כרישים שכולם מנסים לטרוף בו את החלשים,
אנחנו מגוננים יתר על המידה על הילדים ונותנים להם פחות להתמודד בעצמם עם בעיות היומיום
היכולות להכשיר אותם להיות הכרישים הטורפים באותו מיכל ולא להיות החלשים הנטרפים נגזלות מהם.
ואם להמשיך את המטאפורה על הכרישים, צריך לתת להם לקבל "ביס" כדי להבין שחייבים להשיב מלחמה
והם צריכים לדעת איך להתמודד עם בעיות.
כהורים אנחנו חייבים להיות שם בשביל הילדים שלנו, אין סתירה בין מה שאני כותב לבין דאגה אמיתית.
לדעת עם מי הילדים מסתובבים, עם מי הם מדברים בפייסבוק, מה הם אוכלים, האם הם ישנו מספיק.
להעמיד גבולות לילדים זו תכונה חשובה שמכניסה אותם לפרופורציות.
אי העמדת גבולות ביחד עם השארתם כל הזמן בחממה מולידים ילדים עם התנהגות לא בטוחה.
התנהגות שמחייבת פידבקים תמידיים ולעיתים מידיים.
התנהגות שמחפשת כל הזמן את "מי שומר עלי?" "האם אני עושה טוב או לא?"
חוסר ביטחון שמחלחל מההורים המודאגים לילדים גורם לאי שקט וחוסר מנוחה להם ולנו.
אנחנו כהורים יוצאים מתוך נקודת הנחה שילדים לא יכולים להתמודד עם מצבים.
אולי כי אנחנו לא ידענו איך להתמודד איתם בעבר או שאנחנו חושבים שזה יהיה יותר מדי מסובך לילדים שלנו.
צריך לתת לילדים להבין ולהתמודד עם בעיות לבד.
להסביר, אבל גם להסתכל מרחוק ולא להיות שם יד ביד בכל מצב אחרת הם יתקשו להתמודד עם
בעיות יותר גדולות בבגרותם.
דברים שהם לא יוכלו להתמודד איתם בעתיד הם לא יוכלו להסביר לילדים שלהם איך להתמודד
וכך יוצרים מעגל של רכרוכיות וחולשה אצל ילדים ומתבגרים.
בישראל עם כל הבעיות הביטחוניות שקיימות חדשות לבקרים המצב קצת שונה.
אבל בכל זאת פאניקה המחלחלת לילדים שלנו דרכנו לא עושה טוב.
לכל גיל יש את הצורה הנכונה להתמודדות ולהסבר על המצב, אנחנו כהורים חייבים לדעת לעשות את זה
בצורה הנכונה כדי שניתן לילדים שלנו כלים להתמודדות בעתיד עם בעיות קלות או מסובכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
