שבועיים קודם לאירוע הטרור ב-11 בספטמבר, הייתי בארה"ב.
גם שלושה חודשים לפני טסתי לשם באותו ערב טרגי של קריסת אולמי ורסאיי
והיו לי קשיים לחזור לארץ מניו יורק כשבוע לאחר מכן עם פעולת המחבל המתאבד בדולפינריום.
מעולם לא הספקתי לראות את התאומים בגלל אילוצי זמן.
באותו יום של 11 בספטמבר הייתי בעבודה והיינו אמורים לקיים ישיבה בטלפון עם נציגים שישבו בניו יורק.
הכל היה מוכן לשיחה שהייתה אמורה להיות אחה"צ שעון שלנו ושעת בוקר בארה"ב.
שעה 08:00 לפי שעון ארה"ב, הכל החל בצורה סטנדרטית עד אחרי ההפסקה השניה.
מי שהוביל את הישיבה בצד האמריקאי התנצל ואמר שמשהו קרה והוא חייב להפסיק את הישיבה.
הפסקנו את הישיבה וכל אחד לקח כמה דקות כדי להביא קפה/אוכל או ללכת לשירותים.
הישיבה שהתקיימה באותו יום הייתה אמורה להיות בבניין לא רחוק מהתאומים אבל בגלל
בעיות טכניות (להזכיר שאז שיחות טראנס אטלנטיות היו מצרף מבוקש גם לחברה גדולה וטלפונים סלולריים עם מצלמות לא היו קיימים)
השיחה התקיימה במקום רחוק מספיק מהאזור אבל עדיין במנהטן.
"תדליקו טלויזיה משהו קרה בניו יורק" נכנס אחד המשתתפים בסערה לחדר הישיבות בארץ,
כשהוא מחזיק את הסלולרי צמוד לאוזן.
הדלקנו טלויזיה ועברנו לערוץ 2 שם ראינו תמונות ראשונות מרשת CNN של המטוס הראשון
שנכנס במגדל הדרומי ומתפוצץ בתוכו.
ישבנו שם כולם בהלם.
זה היה נראה כאילו סרט הוליבודי על אותם אסונות של שריפות, רעידות אדמה וסופות הוריקן.
כולנו לצערי מורגלים במחבלים מתאבדים, באוטובוסים מתפוצצים ופעולות טרור גדולות.
אבל אף אחד לא ראה פעולת טרור כזו גדולה ומאסיבית כמו שקרה שם בניו יורק.
ישבנו שם בוהים במסכים ולא מאמינים.
מעוז העוצמה והעושר האמריקאי קרס תרתי משמע.
ואז הגיע המטוס השני והתרסק במגדל הצפוני.
לא הצלחנו לתקשר עם החברים בניו יורק הכלל שם קרס.
כל אחד שיש לו מכרים או חברים בניו יורק או באחד המקומות האחרים שבהם התרסקו המטוסים
ניסה לתקשר איתם אבל היה בלתי אפשרי.
קראתי הרבה מאמרים וספרים בעברית ובאנגלית במשך העשור החולף.
ראיתי סרטי קולנוע וסרטים ביוטיוב ובכלל עברתי על הרבה חומר מתוך התעניינות.
סרטים בנשיונל ג'אוגרפיק שניסו לאשש או לשלול פיצוץ פנימי, כלומר שהיה חומר נפץ במגדלים
שהתפוצץ לאחר ריסוק המטוסים לתוכם ע"י ניסיונות מכל מיני סוגים וכולם הגיעו למסקנה
שכמויות הדלק העוצומות שהיו במטוסים הפכו אותם לפצצות רבות עוצמה.
בעקבות אותו אירוע טראגי קרו הרבה דברים, במיוחד שם בארה"ב.
לחברה שאני עובד בה יש סניפים בארה"ב ועובדים שלנו שהיו אמורים לטוס לשם לנסיעות עסקים
ושמם היה באינטונציה ערבית ו/או מראה פניהם היה מזרחי, התקשו לקבל ויזה והיו אפילו מקרים
של מעצרים לכמה שעות עד שהייתה התערבות של עורכי הדין של החברה בשחרורם המיידי.
אחד המקרים היותר ידועים אצלנו היה מהנדס חומרים ערבי נוצרי שהיה צריך להיוציא ויזת עבודה
לשנה בשגרירות בשנת 2003.
בראיון הם שאלו אותו כמה שאלות ואחת מהן הייתה מה מקצועו.
למרות שכל התעודות היו מולם הם התעקשו. הוא סורב בטענה שעצם כניסתו לארה"ב מהווה סיכון ביטחוני
ורק אחרי התערבות של עורכי הדין בארה"ב הוא קיבל ויזה, כל התהליך לקח 3 חודשים...
באחד הפעמים שהוא טייל עם משפחתו בקניון בקליפורניה, אחד הילדים שם השתולל והוא צעק עליו
בערבית...אחד האנשים שהיה שם הפנה את תשומת לבם של המאבטחים כי יש כאן מישהו שצעק
"אללה הוא אכבר" וכדאי לבדוק מה קורה שם...
המאבטחים הזעיקו משטרה ואלו עצרו את הבחור עם המשפחה הכניסו אותם לחדר בקניון ושם תשאלו
אותם במשך 3 שעות על מעשיהם בארה"ב.
שוב, רק לאחר התערבות משרד עו"ד של החברה במקום המשפחה שוחררה.
הבחור ביקש לקבל שיחת טלפון ודיבר עם הנציג של החברה באזור.
יש עוד הרבה מקרים שפקחו את עיניי האמריקאים והעולם בעקבות אותה התקפת טרור
שבה נהרגו כמעט 3,000 אנשים.
שנתיים אחרי המקרה ביקרתי לראשונה ב-Las Vegas ושם למרגלות מלון "ניו יורק ניו יורק" הוקמה
אנדרטה לזכר אותם קורבנות ביחוד אנשי כוחות ההצלה, כבאים ושוטרים שנהרגו בניסיונות חילוץ של הלכודים
ושל עצמם.
הנה כמה תמונות משם.
שלט עם אימרה של לורה בוש, רעייתו של ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב באותם הימים:
"בואו נאמין שאנחנו, כאמריקאים יכולים לחיות בגאווה ובבטחה במדינה המסמלת חופש והזדמנות למיליונים ברחבי העולם".
רודולף ג'וליאני שהיה ראש עיריית ניו יורק באותם הימים אמר:
"מחר, ניו יורק תהייה כאן, אנחנו הולכים להיבנות ולהיות חזקים יותר מאשר קודם...אני רוצה שאנשי ניו יורק יהוו דוגמא
לכל אנשי המדינה והעולם, שהטרור לא יכול לעצור בעדנו".
והכל חקוק על שלט הברונזה המהלל את הגיבורים האמיתיים של פעולת הטרור, אנשי כוחות ההצלה.
כל הפריטים בתמונות הם אותנטיים ממה שנשאר במגדלי התאומים, חולצות, סמלים, שמות וחתימות.
למרות המילים המרגשות החקוקות לעד, שהבאתי כאן את הדברים המהותיים והחשובים שבהם, הטרור לא מפסיק להרים את ראשו.
בכל מקום בעולם זה מתגבר ומחכה להזדמנות נוספת לפעולות יותר הרסניות וראוותניות.
האמריקאים שאני מכיר ונמצא איתם בקשרים חבריים ועסקיים, המומים למרות העשור שחלף מאז.
מה שאנחנו סובלים מדי יום ולא מתרגלים לכך, למרות שנראה לנו כבר "כמעט טבעי" להיכנס לממ"ד כששומעים
"צבע אדום" בערי דרום הארץ, הפך אומה של יותר מ-200 מיליון אזרחים להבין מה טרור יכול לעשות.
לצערי, הזיכרון האישי והקולקטיבי לא נשמר לזמן ארוך ולמרות יום הזיכרון הזה, יש עדיין מיליונים בעולם
התומכים במדינות שחורטות על דיגלן השמדת עמים, קבלת הטרור ומבצעיהם בחיבוק אוהב וחם ותמיכה כספית
ענפה כדי לזרוע טרור וחורבן ללא הבחנה בכל מקום על כדור הארץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
