ילד מוכה, אשה מוכה, בעל מוכה.
כל אלו מושגים הנשמעים בתקשורת מדי פעם.
על אח מוכה לא מדברים, בטח לא במשמעות שאני נותן לזה.
יש לי אחות צעירה הנשואה כ-14 שנה.
את הבעל שלה מעולם לא אהבתי אבל כיבדתי אותו ולמרות חילוקי הדעות
שלנו בהרבה תחומים, ידעתי להפריד בין הדברים.
חגגנו ביחד חגים ואירועים משפחתיים ואפשר להגיד שהכל היה נורמלי.
עד אותה שבת בבוקר.
הסיפור החל לפני יותר משנתיים.
אז החלו המכות.
הוא היכה את אחותי.
אנחנו לא ידענו והיא לא סיפרה, על פני השטח הכל היה נראה סטנדרטי.
עד אותה שבת בבוקר.
שעה 9 בבוקר טלפון מאמא שלי שסיפרה על אחותי שגורשה מביתה עם שני ילדיה ועכשיו
הם אצלה, בביתה של אימי.
הגעתי במהירות לראות מה קורה.
אחרי שראיתי את הסימנים על ידיה, גבה, העיניים האדומות מבכי, ההשפלה, הכאב,
את שני הילדים שהיו מבוהלים ואפילו קצת אפטיים, חשבתי רק על דבר אחד.
איך אני גורם לבן זונה שעשה לה את זה לנשום את נשימותיו האחרונות בעולם הזה עכשיו ומהר.
הרגשת ההשפלה והכאב עברה מיידית אלי.
אחותי חזרה לביתה עם הילדים אחרי תקופה של טראומה.
מעצר של הבעל המכה, צווי הרחקה, חוסר התערבות מצד המשפחה שלו,
ומנגד, העבודה הנפלאה, בלי מרכאות, של המשטרה והרשויות שעשו הכל בשבילה
והשאירו אותי חסר מילים על הנכונות האדירה לעזור, למרות המשאבים הדלים שלהם.
אחותי חזרה לחיות איתו מכיוון שהוא הבטיח לשופטת שהוא מתנצל וחוזר בו...
מאז אני דרוך כל הזמן, לא רוצה להיות חלק מסטטיסטיקה.
אז למה אני אח מוכה?
המכות הן נפשיות ואישיות ולא פיזיות כי לא קם האדם שיגע בי ויוכל לעמוד על רגליו שוב.
כל המשפחתיות התהפכה, השתנתה בין לילה. התפוגגה.
כרגע יש נתק ביני לבין אחותי שרוצה שנתראה כמשפחות שוב.
אני לא מוכן אחרי כל מה שקרה לראות שוב את הבעל המכה.
אני רוצה את אחותי וילדיה כמשפחה, הוא ממש לא מעניין.
היא לא מוכנה לסידור הזה שלי.
זה או הכל או לא כלום, כך היא אמרה, עסקת חבילה.
אבל החבילה היא לא בדיוק חבילה אלא יותר קופסא מסמורטטת, חבוטה כאילו עברה
תחת גלגלי משאית כבדה.
כרגע זה לא כלום.
כשהיינו ילדים, כאח הבכור, שמרתי עליה שלא תיפול כשהייתה ילדה קטנה.
התערבתי בינה לבין אחרים בביה"ס בסכסוכים של ילדים וכולם ידעו שלא כדאי להתחיל
איתה אחרת הם יסבלו ממני.
כשהייתה גדולה יותר דאגתי, מרחוק, לראות עם מי היא יוצאת, שמרתי עליה שלא יקרה לה כלום.
בשירות הסדיר שלה זה לא השתנה ומהניסיון שלי ניסיתי להסביר לה מה כדאי לה לעשות,
לתת עצה של אח אוהב.
גם בבגרותה אחרי הצבא זה נשאר כך, אח דואג לאחותו.
עד לאותו יום שבו אמרה לי "או הכל או כלום".
בילדותי קיבלתי מכות מאבי, מכות פיסיות, כמו שחינכו פעם, מכות שלא אשכח לעולם.
כאלו שהגיעו לי (לתפיסתו) וכאלו שלא.
הסתירה הנפשית שקיבלתי ממנה הייתה החזקה ביותר שקיבלתי מעודי.
סתירת לחי שאומרת לי "למרות כל מה שדאגת לי בעבר אתה לא מעניין אותי יותר".
אני לא יודע אם ההתנהגות הזו היא מפחד מהבעל, או מסיבה אחרת, לדעתי זה הפחד להיות לבד
כאם חד הורית בתקופה כזו של קשיים כלכליים וכל מה שנובע מכך וגם פחד מהבעל.
התנגדתי מאוד לחזרתה לחיות עם אותו מוג לב שהרים את ידו עליה כדי להרביץ לה.
השוטר החוקר אמר לי טוב שלא הרמתי עליו יד כי אז הוא היה מתלונן והיה נפתח נגדי תיק על תקיפה...
כל כך הזוי ומרגיז.
הסתירה הוירטואלית הזו כואבת.
כשאני מסתכל במראה אני רואה שם בעיניי רוחי, סימן של יד שנשארה על הלחי.
סימן שגורם ללחי להיות סמוקה.
סמוקה גם מהרגשה של החמצה, שהאחות שהייתה תמיד יקרה לליבי, כמו גם אחי "הסנדוויץ", החליטה
לוותר על קשר הדם ביננו ולפנות למקום הלא נכון, ללכת אחרי מי שעשה לה רע במקום לדבוק במשפחה
שתמיד עשתה לה טוב.
במצב של אלימות במשפחה אין רק ילדים מוכים ואישה מוכה, יש גם משפחה ואחים מוכים.
כל הסביבה הקרובה סובלת.
ביום הכיפורים הזה, לא יכולתי שלא לחשוב על הדברים.
האם הבעל המכה מבקש מחילה מבורא עולם? והאם הוא באמת מוחל?
אני יודע שאחותי, למרות החזות החיצונית, לא מוחלת לו בעמקי נשמתה.
גם אני לא, ולא אסכים למחילה שכזו שאין בה צער אמיתי, אין שם שום כוונה.
הכל ריק מתוכן ורק חסר הפתיל שיצית שוב את העניין.
ביום הזה אני מבקש רק שהיא תחזור להיות אותה אחות אהובה מפוכחת ומבינה עניין.
שלא תיתן לאף אחד להרים עליה יד.
שתחזור למשפחה.
זו התפילה שלי ביום הכיפור הזה, ולשנה החדשה, לבקש משפחה בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
