KeyMan

כעסתי.

פעלתי.

ידעתי.

נעצבתי.

נזכרתי.

אבל הבנתי.

השוותי בין המקומות.

ואז

נסעתי.

ראיתי.

דאגתי.

כעסתי.

אבל,

חייכתי.

שמחתי.

התרגשתי.

כמעט...

חזרתי עם המון מחשבות.

תקוות שלא יקרו עוד כאלו דברים.

והשוותי שוב בין המקומות, האנשים, הדגלים, הקולות, השירה מול הירי באוויר, ההתייחסות לבני האדם.

והבנתי,

שלמרות הכל אין משהו יותר טוב,

ואף אחד לא יכול להבין את היחס בין 1 ל-1000

חוץ מאיתנו הישראלים שלמרות הכאב והבכי,

החיבור ביננו הוא דבק מגע מיוחד שאין כמותו בעולם.

שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

אמן.