מתקומתה של מדינת ישראל ועד ימינו חלו תמורות דמוגרפיות מהותיות בחברה הישראלית, בשל גלי העלייה
שהגיעו אליה במשך השנים. גלי העלייה אשר הגיעו ארצה, כל אחד ומאפייניו הייחודיים לו, נאלצו להתמודד
עם קשיי הקליטה בחברה מתהווה, חברה המתפתחת ומשתנה כל העת.
במהלך השנים הללו גם התרחש שינוי בשיח החברתי/תרבותי/פוליטי הישראלי וממדיניות 'כור ההיתוך',
אשר שאפה לכינונה של חברה ישראלית אחת מגובשת ומאוחדת, התפתח תהליך אישי המדגיש את ההיחיד והמיוחד
המקבל את קיומה של הזהות הרב-תרבותית. בהתאם לזאת, כל אחת מן העליות המרכזיות התקבלה בחברה באופן
שונה, ואופן זה השפיע על תהליך קליטתה, הטמעתה ושילובה בחברה הישראלית.
במדע הכימיה הבסיסי, מבדילים בין תרכובת לתערובת.
כדי להסביר את ההבדל במילים פשוטות, אפשר לומר שתערובת שומרת על היחודיות של מרכיביה שלמרות "התערבבותם"
יחד ניתן למצוא שאריות של כל אחת ממרכיבי התערובת.
תרכובת היא סוג של תערובת יותר הומוגנית שבה משני חומרים מקבלים חומר שלישי שאין לו שום זיקה לשני "הוריו" הקודמים.
הניסיון לדכא את היחיד והציבור שהגיעו ממקומות שונים על פני הגלובוס ולהפכם למשהו ישראלי
לא הצליח מעולם. קיימת כימיה של תערובת ולא של תרכובת.
ההורים, המדינה והגלות, הטמיעו את הגנים בכל אחד מאיתנו שהגיע לארץ כעולה חדש.
לא ניתן ואסור להפוך את כולם ל"חיילים" שיהיו לבושים זהה ויגידו "כן המפקד" לכל מה שיתבקשו.
כל אחד מאיתנו הוא עולם שלם מלידתו ועד לכתו מהעולם.
יש יותר אינדיבידואליסטיים ויש פחות, אבל זכותו של כל אחד לחיות את חייו בלי להיטמע בתוך חברה.
נכון שיש לכך השלכות והשפעות לעיתים מרחיקות לכת על הפרט מול החברה, והחברה בארץ היא מאוד
מיוחדת ובשל כך גם קשה לעיתים קרובות על היחיד.
יש ארבעה סוגים של קליטת היחיד/רבים בתוך קהילה קיימת וממוסדת.
הראשון הוא ההיטמעות, המהגרים או העולים החדשים מאמצים את ערכי התרבות המקומית, אם מתוך רצונם
החופשי ואם מתוך כניעה לתביעותיה של החברה החדשה, במטרה להידמות לבני החברה הדומיננטית.
דברים שראינו בעליות הראשונות אחרי קום המדינה כשהשלטון בארץ ניסה לכפות את התרבות הקיימת
של אז כמו קיבוצים ומושבים והתיישבות חלוצית על אנשים שהגיעו ולא ידעו איך נראה משק שיתופי או חיי כפר.
מלבד הניסיון למחוק מהעולים את עברם, שפתם, תרבותם, חשבו אז שהצבא יבצע את המלאכה הזו של ההיטמעות
והוא יהיה כור ההיתוך של המדינה.
"הגדילו לעשות" אז כשכל קצין ישראלי חדש שהגיע לדרגה מסויימת (רב סרן ומעלה) חוייב לשנות את שם משפחתו
הגלותי לשם ישראלי טהור. כך רואים אצל כל המנהיגים ששינו את שמם על מנת להתקדם הלאה.
דוד גרין הפך לדוד בן גוריון, סוקניק נהייה ידין, שמעון פרסקי הפך לשמעון פרס, משה שרתוק הפך למשה שרת וכו'.
השני מדבר על שילוב או אינטגרציה, שבו החברים החדשים בחברה מאמצים חלק מן הדפוסים התרבותיים
החדשים של החברה הקולטת, אך בה בעת הם שומרים על חלק מן הדפוסים של תרבותם הישנה,
בשל הרצון לשמור ולו באופן חלקי על זהותם הקודמת ובשל הצורך בהמשכיות, שייכות והערכה עצמית.
את המודל הזה אימצו לחיקם בהרבה אהבה העולים החדשים של שנות ה-90 מחבר העמים.
אפשר לראות כי התרבות שלהם נשארה עמוק בליבם והם לא מוותרים עליה כלל. עיתונות ותקשורת בשפה הרוסית,
השקעה בילדים, לרוב לא בחוגי כדורגל אלא בלימוד נגינה ו/או ריקוד על כל סוגיו, קלאסי, באלט וכו'.
הרצון לשמור על התרבות והשפה הוא משהו מובן שלא היה קיים לפני 60 שנה.
כנראה שהדבר ילך ויתמוסס בתוך שנות דור כשהילדים של הילדים מבין העולים מחבר העמים ידברו רק עברית
ויטמעו באופן טבעי באוכלוסיה הצברית כמו שקרה ב-50 השנים האחרונות שספרדים התחתנו עם אשכנזים
מה שפעם היה מחזה שכיח.
הסוג השלישי מדבר על שוליות (מהמילה שוליים), ההלם התרבותי שהעולים החדשים סובלים ממנו מוביל
לתחושות של אבדן, ניתוק, אי-שייכות וניכור. בשל כך הם לא מצליחים ליצור קשר עם
החברה הדומיננטית, ונדחקים לשוליה.
אחת הטעויות הפאטליות שהמדינה הזו עשתה לעולים מאתיופיה. אולי הכוונה הייתה טובה, אבל הביצוע...
אחד מחבריי שעבד בעברו עם אוכלוסיה אתיופית סיפר שהרבה אנשים שהוא ניסה לעזור להם הגיבו
בצורה מאוד קיצונית ואם אני אקצין יותר אומר שראש המשפחה היה יוצא לצוד את מזונו ומזונם של בני ביתו
כל אימת שהיו רעבים, הם לא דאגו למחר וחיו מהיום להיום. אנשים פשוטים כאלו המובאים למדינה מודרנית,
תחרותית, עתירת ידע, חומרנית וקפיטליסטית כמונו, מאבדים את עצמם מהר מאוד ונזרקים לשוליים.
פתאום הם צריכים ללכת לעבוד כל יום, לדאוג לקורת גג נאותה ולא איזו בקתה. במקום להחזיק חמור ליד הבקתה
הם רואים שלכל אחד יש מכונית עם הרבה כוחות סוס וללא חמור מסכן אחד, חומרניות עצומה, הבדלי תרבות
כאלו יכולים להוציא אדם מדעתו. אין ספק שהמלחמות הכי קשות בהיסטוריה נבעו מהבדלי דת או תרבות.
על כל השאר אפשר לגשר, דת ותרבות אלו שני הדברים שלא ניתן לגשר עליהם.
ראש משפחה במשפחה אתיופית טיפוסית שהיה בעברו הכל יכול עכשיו מאולץ לצאת לעבודה. ירידת קרנו
והתרופפות השלטון הפטריאכלי במשפחה עשה את האלימות בין ההורים במשפחות האלו לשכיחה וקטסטרופלית.
בעוד שהאב נושל ממעמדו החברתי במשפחה, האם, שהבינה שחייבים לעבוד אחרת לא יהיה מה לאכול,
יוצאת לעבודה ומביאה פרנסה. מעמדה עולה מה שמערער את יציבות המשפחה הקטנה ומביא לרציחות של בעל
את אישתו למקרה שכיח במשפחות אתיופיות ומעלה את מס' הקורבנות בצורה תלולה.
הסוג הרביעי הוא ההתבדלות, כאשר המהגרים שומרים על דפוסי ההתנהגות הישנים שלהם, ואינם
מאמצים את הדפוסים החדשים של החברה הקולטת. לרוב מודל מסוג זה בא לידי ביטוי כאשר
קבוצת הרוב בחברה השלטת מסרבת לקבלם, או בשל התנגדותם לתרבות של החברה החדשה.
הדבר הזה כמעט לא בא לידי ביטוי בחברה שלנו למעט הכניסה הבלתי רצונית של ערבים לשכונות יהודיות.
אי אפשר לקרוא לערבים שרוצים לגור בחיפה או בצפת "עולים חדשים" אבל אפשר לקרוא להם מהגרים.
רובם מנסים לשמר את התרבות הערבית שלהם שממנה הם צמחו ולא תמיד מוכנים לאמץ את התרבות הישראלית
החל בקוד הלבוש וכלה בחברתיות ולעיתים גם בשפה.
החברה הישראלית, שמורגלת מכורח היותה חברה שרוב אנשיה יוצאי צבא שלחמו או שירתו בשטחים, לא לקבל
את אותם אלו שקודם זרקו עליה אבנים וירו בסמטאות הקאסבות בערים בגדה, אל תוך השכונות.
הדבר מהווה איום קיומי ותרבותי שבמקום שהחייל/מילואימניק מנסה לשמר כביתו הוא מבצרו מפני האוייבים
הנמצאים הרחק משם, פתאום כל המחיצות נופלות ויש טישטוש גבולות.
הרי יש סיכוי סביר שמילואימניק יפגע או יפגע מאחד מבני המשפחה של אותם אלו שיבואו לגור דלת
מול דלת בבנין שהוא גר בו.
למרות כל מי שטוען שצריך לחיות בשקט ובשלום עם השכנים שלנו, תתארו לכם סיטואציה כזו כמו שכתבתי כאן.
הדבר דומה לאותם יהודים שלמרות האמונה החזקה בתורה ובכל שעל ושעל, גרים קומץ של עשרות בתוך
עיר ערבית או שכונה ערבית בחברון. אבסורד בלתי נתפס יהיה אם חיילים המשרתים היום בצבא ילכו להתיישב מחר בשכונה
ערבית בעיר בגדה. לא צריך "להתערבב" זו התבדלות חיובית שלא צריכה להפריע לאף אחד מהצדדים וצריך
להשלים עם העובדה הקיומית שמקום כל אחד במקומו הוא.
בפעם הראשונה שטסתי לארה"ב, עברתי סדנא של יומיים שנושאה היה Cross culture או בעברית הסתגלות
לתרבות שונה. עברנו שם הרצאות על ההבדל בתרבויות בין ישראל לארה"ב, עשינו סימולציות שונות והכל כדי שהנחיתה
שלנו בארה"ב תהייה כמה שיותר קלה.
לא עברנו שום דבר בנושא שפה, או דבר אחר מקצועי, כל ההשקעה הייתה בהבדלי התרבויות ואיך מסתגלים אליהם.
טסתי לתקופה של שנה, לא הייתי "עולה חדש" בארה"ב לא הייתי צריך להתמודד עם דיור חדש, שפה, למצוא עבודה,
בית ספר לילדים וכו'. רק אחרי שאתה מגיע למקום חדש, למרות שהשפה היא לא מכשול, לפחות לא אצלי, בפעם הראשונה
הרגשתי מה זה להיות עולה חדש. כמה חשוב להיות מוכן ועדיין כמה שתהייה מוכן תמיד יהיו דברים לא צפויים.
להיות יחיד המגיע לחברה קיימת ולהשתלב בה תוך כדי שמירה על היחודיות, העצמאות, התרבות, המורשת והשפה
היא לא דבר פשוט. כדי שהדברים יצליחו ותהייה זוגיות טובה יש להצטייד בהרבה סבלנות, סובלנות ורצון.
על אחת כמה וכמה כשמגיעה כמות אנשים רבה מאוד למקום קיים מה שיוצר כמעט באופן מיידי חיכוכים
והתנגשויות תרבותיות.
כקוריוז, רק מי שמהגר לארץ ישראל נחשב כ"עולה חדש" ומי שעוזב לצמיתות נחשב כ"יורד".
יש לכך סיבה והיא תנ"כית או מקראית.
המונח
מבוסס על המימרא התלמודית לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין פרקים סט', עא')
ו"המשנה" האומרת "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין" (מסכת כתובות פרק יג')
ומה עניין 65,000 לפוסט?
עד סוף השבוע "עלו" לבלוג שלי 65,000 עולים...אחרי שנתיים ושמונה חודשים זה המספר.
מקווה שירבו להגיע ולקרוא וכמובן להגיב.
תודה לכל העולים, הקוראים, המבקרים והמגיבים. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
