יש סיטואציות שמחזירות אותי שנים לאחור.
זה יכול להיות שיר או מוסיקה ששמעתי בעבר ומזכיר לי משהו טוב או לחילופין משהו
קצת פחות.
תמונות מחייכות אותי על אותה הסיטואציה שצולמו ויש כאלו שממש אבל ממש
צולמו בהפתעה שאין מצב שהיו יכולים להיות כל כך מוצלחות או מיוחדות.
אחרי מלחמת שלום הגליל, המלחמה הראשונה שלי כחייל וכאדם צעיר, הדברים החלו לקרות.
הרבה מאוד לילות הייתי קם בבהלה, נוגע בעצמי לראות שקמתי ואני ער לחלוטין.
הסיוטים היו מנת יומי הקבועה, או נכון יותר לומר, מנת לילי הקבועה.
היו לילות שהייתי "מושך" את הלילה עד מאוחר והייתי נופל באפיסת כוחות.
אבל אותם לילות שהחלטתי ללכת לישון כמו אדם נורמלי היו נגמרים בסיוטים.
מעולם לא דיברתי בשנתי גם כשחלמתי זוועות.
סיוטים שתמיד היו מעורבים שם אנשים שאני מכיר וכאלו שאין לי מושג מי הם.
הרבה פעמים אלו היו אנשים שעברתי לידם והפרצוף שלהם היה מטושטש כמו שמסתירים
פניהם של טייסים או לוחמים ביחידה מובחרת שלא יוכלו לזהותם.
פעמים עברתי דרך הדמויות ממש כאילו היו אוויר.
הרבה מאוד סיוטים על מלחמות וכל מה שקשור במילה הזו.
רעש של הפגזות, שריקות כדורים, אנחות של אנשים, צעקות, פיצוצים.
טנקים שועטים מכוניות צבאיות מכל הסוגים דוהרות לידי.
והכי מוזר היה הריח.
אני יודע שריח לא קיים בחלום, אין תמונה או דמות של ריח.
אבל אצלי בכל זאת היה מתערבב הריח של החול, אבק, שריפה, דם וזיעה.
ריחות רעים.
ריח רע של בשר שרוף.
בשר אדם.
והריח לא מבדיל בין ריח של עמית או אוייב. יש לזה את אותו הריח.
וכמו חלום בתוך חלום היו עולים הפרצופים. השמות. אותן תמונות קטנות כמו תמונות פספורט
שהופיעו בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" במלחמה.
לראות ולא להאמין שרק לפני שבוע ראיתי את החבר.
להזכר בספר המחזור ולהבין שזה כבר לא יקרה.
קבענו ונדברנו על פגישת מחזור חמש שנים מסיום בית ספר התיכון.
לדעת שלפגישה הזו הם לא מגיעים.
מלא חיילים, פקודות, ירי, הסתערות.
עוברים גם אותם פרצופים מלוחות המודיעין.
מבוקשים.
להיזכר בכל אחד ואחד שהבאתי אל בין הכוונות של הנשק האישי שלי.
לראות את מספר המבוקשים יורד, X על כל פרצוף.
כמו פוטומונטאז' של תמונה על תמונה.
חבר שנהרג מול מחבל מת.
ואני זוכר את כולם.
את השמות.
המקומות.
הפרצופים של לפני ואחרי.
את הסיבות והנסיבות.
עם השנים הדברים בחלקם כבו.
כאילו המוח מסנן ואומר "די! זה הספיק לך, תמשיך הלאה".
יש דברים שכנראה גם הזמן לא מתקן או מוחק מהזיכרון.
אני לא תמיד מבין את פשר החלומות, אבל אני יודע שהרבה דברים נקברים עמוק במוחנו
ויוצאים משם ככה בזחילה שקטה בלילה כשכולם ישנים, עושים לנו קולות מפחידים יחד עם פרצופים מאיימים.
כל מה שניסינו בהצלחה לכסות מתחת לפני הקרקע במהלך היום או התקופה, צצים ממעמקים
ותובעים את התייחסותנו הראויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
