בשבועות האחרונים אני מדבר עם אחי יותר מהרגיל.
הם חוזרים לארץ.
אחרי 11 שנים בארה"ב הם יהיו כאן קרוב. קרוב מרחק שעה וחצי נסיעה
ולא 12 שעות ארוכות של טיסה.
בכל השנים, השיחות ביננו התנהלו על הרבה נושאים, ועם התפתחות הטכנולוגיה
השיחות התנהלו בהרבה ערוצים כמו סקייפ, מסנג'ר עד לוויבר ו-WHATSAPP באייפון.
בכל השנים הארוכות האלו, סיפרתי לו על כל מה שקורה כאן.
חוויות מהמשפחה, ממשלות שהתחלפו, עליות מחירים, קפיצה בעלויות הדלק
ובכלל יוקר המחייה, אין כמו לשמוע ממקור ראשון ולא מהתקשורת.
דיברנו גם על חינוך, אלימות וכל מה שמקשר ביניהם.
בסוף השבוע האחרון הייתה לנו שיחה ארוכה במיוחד.
הנרצח בבאר שבע הוא קרוב משפחה רחוק של אדם שהוא מכיר היכרות אישית.
הייתי צריך להסביר, או לנסות להסביר מה קרה בבאר שבע.
בפעם הראשונה שהייתי אצל אחי בארה"ב, הייתי בבי"ס תיכון ציבורי, כמו כל תיכון מקיף כאן בארץ.
הייתי המום, וכתבתי על זה בעבר, שבתוך ביה"ס קיימת תחנת משטרה עם 2 שוטרים חמושים
עד שיניהם באלות, אקדחים, גז מדמיע ואזיקים כאילו היו שומרים באיזה בית כלא מקומי.
התדהמה שלי רק גברה כשראיתי תא מעצר אמיתי בין כותלי תחנת המשטרה.
משיחה עם מנהל ביה"ס שעשה לי סיבוב היכרות, הבנתי שנערים מגיעים עם כלי נשק קרים
לביה"ס כדי להתגונן בפני אלימות!
בכניסה לביה"ס יש שערים עם מגלי מתכות וקיימת "תערוכה" של כלי המשחית שנמצאו
בתיקי התלמידים, החל מסכין קפיצית פשוטה דרך אגרופנים מסוגים שונים וכלה באקדחים.
נערים בגילאי 15-18 מסתובבים עם כלי רצח בכליהם כדי להתגונן.
העיר והאזור שאחי גר בו לא נחשבים למקום פשיעה ובכל זאת.
לקח לי זמן לעכל את מה שראיתי, זה היה ב-2004.
חשבתי לעצמי, כאן זה לא יקרה, אין מצב, לא יכול להיות, לא נתפס.
פסיכים תמיד יסתובבו ביננו אבל הם יהיו בטלים בשישים לעומת הרוב השפוי והבוגר.
וכך מצאתי את עצמי מנסה להסביר, לא לתרץ, מה קרה כאן ביום שישי בלילה.
השיחה ביננו הייתה שעתיים כמעט.
הרגשתי את החשש האמיתי מהשיבה לארץ.
נשקים, דקירות, אלימות קשה הם מנת חלקם של ה"גויים" שם בארה"ב.
דברים שכיחים כאלו קורים בהארלם, בשיקגו, בשכונות אפילות ובסימטאות.
מי שמבצע את הפשעים שם הם אותם עבריינים שישבו בכלא ולא מפריע להם
לדקור מישהו, לירות באחר.
בלי להניד עפעף הם מוכנים לרצוח כל מי שיעיר להם או יתקל בהם בטעות.
סיפורים של סימטאות אפילות בשכונות סלאם אי שם ביבשת הענקית ההיא.
והנה כאן, בעיר נורמטיבית, בשכונה טובה (מהכרות כאמור כמו שכתבתי למעלה)
אנשים רובם עם ילדים קטנים, בני 30 פלוס שרוצים ללכת לישון ביום שישי בלילה
רוצים להרדים את ילדיהם בשקט, לא מסוגלים.
לא מסוגלים כי יש כמה "עברייני צעצוע" שכוחם בכלי הנשק שהם נושאים באמתחתם.
חמושים לא חלילה להיות מוכנים מהתקפת אוייב, אלא להעניש ולהראות שהם חזקים
מול כל מי שיבוא ויעיז להגיד להם מילה.
את דעתי על המשטרה נשאיר למקום אחר גם את דעתי על המקומות שמוכרים אלכוהול לקטינים
מה שמפריע לי מאוד הוא חוסר היכולת של ההורים לשלוט בילדים שלהם.
חוסר היכולת של אותם הורים שגדלו בארץ וחונכו כאן על ערכים מסויימים, חונכו על הדדיות
על כבוד לחבר על ערכיות, לא מסוגלים להעביר לילדים שלהם את מה שהם ספגו.
נכון שהסביבה יכולה לעצב את מי שבתוכה להיות חיית טרף אבל אם החינוך בבית
מספיק חזק הילדים יכולים להתגבר על כך ואני אומר את זה מניסיון.
אלימות גואה, פחד של אזרחים שמהיום יפחדו להעיר לאותם נערים שתויים המרעישים ליד ביתם,
השלטת טרור על תושבים נורמטיביים הוא מעשה שמתאים למקומות רחוקים מכאן.
הצורך של חינוך, ענישה מוגברת, עונשים קשים, הורדת הזילות מחוק כמו "אל תרצח" שהחלה
מרצח אריק קארפ שם על החוף בהרצליה ועד המקרה האחרון בבאר שבע.
שיפוט עדין מדי, כאילו נמחקה מספר החוקים המילה "רצח", עבודות שירות ועונשים קלים
כמו מעצר בית רק חושפים את האוכלוסיה לאלימות הגואה.
דוגמא רעה של ענישה קלה מדי לאותם עבריינים חושפת את הקורבנות הבאים למעשה אלימות
הולכים ומתגברים.
בסיום השיחה בין אחי לביני הוא שאל:
אני ארגיש במו בבית, שם בארץ?"
בבית האם הכוונה כמו בארצות הברית אל מול כל האלימות או בבית כמו בארץ וכמו שהיה פעם
לפני שהוא עזב?
המקום השתנה, האנשים השתנו, לא נהייה כמו פעם לעולם.
עצוב לי מאוד וכל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
