הרבה זמן לא עשיתי.
אני יושב ומסתכל על הקיר וחושב איך היה פעם.
הדגדוג מתחיל והחששות נעלמים.
ואז החששות חוזרים והדגדוג מעט נעלם לו.
שש בוקר, שבת.
נעים מאוד בחוץ, אפילו מעונן קצת.
אני מחליט להכין את עצמי ולעשות.
מלשבת, לא יצא לי כלום.
הכנתי את הציוד, בדקתי הכל, אכלתי לפני, שתיתי קפה קטן.
הורדתי אותם מעל הקיר, בדקתי אוויר, היה צריך קצת לנפח...
הסתכלתי במראה...עדיין נראה טוב בבגדי רכיבה 
האייפון הולבש על המתקן המיוחד שלו על האופניים,ה- GPS מופעל והאפליקציה עובדת.
(אפליקציה שמודדת את כל הסטטיסטיקות האפשריות ברכיבה על אופניים, לא למקצוענים בלבד)
רכבתי 33 ק"מ בשעה ורבע.
זה עבר לי מהר מאוד, היה לי כייף גדול.
הרוח מכה בפנים, הנוף רץ מולי, צינת הבוקר, מיעוט תנועה ואני שוב "מלך הכביש".
בדרך היו לי הרבה מחשבות.
האופניים שוות כמו מכונית קטנה, נגיד שנת 2005-6
תלויים על הקיר, כך:
(זו הפינה שלי בחדר העבודה. האופניים צמודים אלי כדי שלא אשכח אותם.)
תחשבו שאתם תולים אוטו על הקיר בצורה הזו...
כשסיימתי לרכב לא הייתי עייף, כואב או חסר נשימה.
הכל כמובן תוצאה של האימונים בחדר הכושר.
הגעתי חזרה הבייתה, מיוזע אבל עם חיוך.
חיוך של הישג, לא ספורטיבי אלא הישג של התגברות על החששות מהכביש.
גם הפסיק לדגדג לי באצבעות, כנראה באתי על סיפוקי...
בבית חיכו לי כולם.
כמובן שכולם דאגו לי שאחזור הבייתה בשלום.
כששמעו את צעדיי המיוחדים (בגלל נעלי הרכיבה) על הרצפה לפני הבית,
הדלת נפתחה, כולם עמדו שם בפתח מחייכים ושמחים בשבילי. (זוגתי הייתה קצת מודאגת)
עמדתי שם מחייך אליהם בחזרה.
הילדים אמרו שנראתי להם ממש כמו התמונה הבאה:
אחרי שנכנסתי הבייתה, הורדתי את סיכום המסלול מהאייפון למחשב.
וכך הוא נראה:
בפייסבוק יש את המסלול עצמו עם מפה ומקומות, כאן אני מסתפק בזה...
שתהייה שבת שקטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
