היום, 25 בנובמבר, מצויין בעולם יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.
מניסיון אישי, וממקרים שאני מכיר, אלימות נגד נשים, הוא דבר בלתי נסלח ובלתי נשכח
המשאיר צלקות נפשיות עמוקות בצד הצלקות הפיסיות המכוערות.
ראיתי מקרים במו עיניי ואלמלא הייתי מסתבך עם החוק, הייתי מראה לאותו סמרטוט,
שכן הוא לא גבר, מנחת זרועי ושולח אותו במקרה הטוב לבית חולים.
להיות אלים כנגד מישהו חלש ממך הוא החולשה בהתגלמותה.
אישה, לא תוכל להחזיר לגבר מנה אחת אפיים על מה שהוא יעשה לה.
יש מקרים נדירים של גברים מוכים אבל זה מינורי מאוד בהשוואה למצב ההפוך.
במהלך טקס סיום קורס קצינים, ראיתי שם בין השורות והשלשות גם חיילות שסיימו
את המסלול שלהן והפכו להיות קצינות.
התמונה הזו, שלטעמי היא גאווה לא רק לאותן חיילות אלא לצבא כולו,לא הייתה פעם
בשום טקס או מסדר צבאי והחיילות היו משמשות ב"מחזיקות התעודות" להגשה
לאותם חיילים מצטיינים.
בליבי התפללתי שלא נשמע על שום מקרה של הטרדה מינית על אחת מהן או על כל חיילת אחרת בכלל.
יצא לי לראות את הסרט The Invisible War.
הסרט מתאר נשים בצבא ארה"ב על כל מה שעובר עליהן.
הרבה מאוד מקרים של נשים בדרגות זוטרות או אפילו קצינות שהוטרדו מינית, נאנסו, הוכו
וקשר השתיקה בין החיילים הגברים, לא להלשין על אף אחד מהם שעשה את מעשה הנוולה.
קצינות בתפקידים רגישים, קצינות על נושאות מטוסים עם מאות ואלפי חיילים, העושות
עבודה מקצועית מעולה, לעיתים נשים נשואות שתפקידן מחייב אותן להיות במקומות רחוקים
מהבית, הרחק מהבעל והילדים, מתמודדות יום יום עם תקיפות, מכות, מעשה אינוס
ועוד דברים מזוויעים והצבא לרוב פוטר את החייל, הגבר, מעונש, מתוקף משפט תקדימי
בארה"ב שמדבר על כך שחייל בתפקיד קרבי לא ניתן להעמידו לדין באשמת אונס מכל מיני
סיבות משפטיות שאני לא בקיא בהם.
אותן חיילות, קצינות ונשות קבע נאלצות לעזוב את הצבא, להתפטר ולמצוא חיים אחרים באזרחות.
המטען הקשה שהן נושאות לא תמיד נותן להן מנוח ומשפיע על חייהן אח"כ.
היחסים עם הבעל לעיתים מתערערים עד כדי גירושין.
חלקן תובעות בתביעה אזרחית את אותו אנס אבל שוב החוק הצבאי הוא כלעג לרש
ואינו ממהר לזמן למשפט את החייל אם הוא נמצא במקום רחוק כלומר מעבר לים.
הכל נגד הנשים.
תמיד היו מעשי אינוס ואלימות נגד נשים, לא נראה לי שמישהו המציא כאן דבר חדש.
זכורה לי אותה תמונה של האדם הקדמון שמצא אישה וגרר אותה בשערות ראשה אל מערתו
שם קיים איתה יחסי מין, אנס, הרביץ וכל מה שהוא רצה לעשות בה כאילו הייתה רכושו הפרטי.
אני מצפה מהתקשורת להעלות את היום הזה לכותרות באותיות קידוש לבנה, במיוחד במדינה
כמו שלנו שבה כל שנה נרצחות עשרות נשים ע"י בעליהן.
נרצחות כי הבעל היה שיכור
נרצחות כי הבעל חשד בהן בקיום רומן מהצד
נרצחות כי הן חיללו את כבוד המשפחה
נרצחות כי הימרו את פיו של הוד רוממותו הבעל
ונרצחות גם ככה סתם, למה לא?
ממקרים קרובים לליבי, שכתבתי כאן בעבר, לראות אדם קרוב אליך מוכה זה משהו שלא ישכח.
כל מקרה הוא עצוב, כל רצח הוא קשה כל הכאת נשים היא מקרה מצער שחייב להטיל עליו עונש כבד.
אבל כשזה מגיע אלייך, למפתן ביתך, לאנשים אהובים וקרובים זה לא נסלח.
לראות חבורות כחולות על גפיים, גב, בטן לא נותנים מנוח.
לו יכולתי לעשות יותר הייתי פותח בית משפט שדה ושופט את אותם גברים במקום.
גזר הדין לבטח לא היה עבודות שירות אני בטוח.
ה"נחמה" היחידה בבעלים מכים כאלו הוא בגזר הדין שדנים אותם בבתי המעצר
עד הגיעם למשפט...שם, אני יכול להגיד, דואגים להראות להם, לאותם סמרטוטים, שהאחוריים
שלהם יכולים לשמש למטרות אחרות מלבד הצרכים הביולוגיים...
כותרת הפוסט נבחרה בשל האימרה הצבאית "כל קוץ בעיר, פרח במדבר".
משמעותה של האימרה השוביניסטית אומרת שכל נערה שלא נראית משהו באזרחות,
יכולה להיות בצבא הכי יפה שרק אפשר...
אני כמובן שלא מסכים לאימרה באופן קטגורי, אבל אם זה הלך הדברים אין ספק
שניתנת לפעמים לגיטימציה אפילו בעצימת עין למקרים שונים במיוחד במערכות צבאיות היררכיות
כמו גם במסגרות שונות של מקומות עבודה.
אסור לתת לדברים לעבור לידנו, אסור לשתוק, צריך לעזור ולדווח על כל מקרה
כדי שהוא לא יכנס לסטטיסטיקה של עוד רצח שבעל ביצע באישתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
