אני לא אכתוב על כך שבמהלך הטיול ראיתי הרבה יהודים,
חובשי כיפות מתערבבים בין כולם, נשים חובשות פיאה או מטפחת
ואף אחד מהם לא ישראלי, כולם גרים במנהטן או בברוקלין.
אחד משני המקומות שהכי דיברו אלי היה אתר ההנצחה לקורבנות הפיגוע ב"תאומים".
לפני שנה ראיתי סדרת טלוויזיה אמריקאית שתיעדה בשישה פרקים את הפיגוע ההרס
ועד השיקום, בניית המוזיאון, הקמת אתר ההנצחה וכל שאר הפעילות מסביב.
העדויות של האנשים שהיו שם במקום, בני המשפחה והפטריוטיות העצומה ריתקו אותי.
יש לנו משהו משותף.
קורבנות טרור.
אם להגיד את זה בתרגום חופשי מפי אחד מהאנשים בסדרה הוא אמר כך:
"רק אנחנו האמריקאים אשמים במה שקרה. שאול אותו המראיין, למה אתה חושב כך?
והוא משיב: "הם (המחבלים) לא הביאו חומרי נפץ, לא הכניסו נשק למדינה, לא בנו פצצה.
במסגרת הליברליות שלנו נתנו להם את האפשרות ללמוד להטיס מטוס, לעבוד כאן,
לחיות בחופשיות והם ירקו לנו בפרצוף"...
האמריקאים לא כבשו כלום, אין להם שליטה על השטחים, נהפוך הוא.
אני לא רוצה להכנס לויכוח דתי על איסלם נצרות ויהדות, זה לא הנושא, גם לא פוליטיקה.
מה שאותי מעניין היא השורה התחתונה.
הסתובבנו באתר ההנצחה בערך שעה.
המתנו בתור לכניסה בערך 40 דקות אח"כ עוד 10 דקות לבדיקה הביטחונית.
במקום כל מגדל שעמד שם יש כיום מפל עצום.
שני ריבועים מדוייקים, אחד עבור כל מגדל.
כל ריבוע נמצא בדיוק על הריסות המגדל שעמד שם.
המפלים האלו הם המפלים המלאכותיים הכי גדולים שיש מעשה ידי אדם.
תוכננו ע"י אדריכל יהודי אמריקאי.
למה מפלים? למה בור עמוק שלתוכו נופלים המים?
המים הזורמים מלמעלה למטה הם סמל לדמעות.
הבורות, שניים בכל מפל, הם סמל לקבר האחים. המקום שבו התאדו כמעט 3000 אנשים
חפים מפשע, על היותם אנשים חופשיים שרצו לחיות, לעבוד, לטייל ולהנות מהחיים שלהם ביחד עם משפחותיהם.
אחד משני המקומות שריגשו אותי מאוד כאדם, יהודי וישראלי.
ההתרגשות הייתה לא רק מכיוון שראיתי את הסדרה ורציתי לראות את המקום במציאות
אלא ובעיקר הרגשתי מאוד מחובר לצרה, לרוע, לזיכרון.
רק מי שיודע מה הוא אבל ויום זיכרון, כמונו הישראלים, יודע מה זה יום השואה, כמונו היהודים
יכול לנסות להבין מה קרה שם.
לנסות, כי גם אחרי יותר מעשור, עדיין קשה לעכל ולהבין את מה שקרה שם.
חיפשתי את העץ.
ומצאתי אותו.
אותו עץ שקרס עליו חלק מאחד המגדלים ויצר מעין כיפה/חוצץ לכל שאר הנפולת של המגדלים.
העץ איבד כמה עלים אבל היה היחיד שנשאר שלם.
אחרי שפינו את כל ההריסות, מצאו אותו בודד.
הוא הוצא מהמקום, נלקח לחווה מיוחדת שם שוקם ולבסוף הובא לאתר ההנצחה.
ראיתי במקום מדריכה חמודה ושאלתי למה אין שום שילוט ליד העץ שיספר את סיפורו.
היא ענתה לי שהמקום הזה מכיל רק את שמות הנופלים ללא שום שילוט נוסף כדי להעצים את הזיכרון.
מסביב למפלים העצומים חרוטים בברונזה שמות כל הנופלים.
המדריכה שאלה מהיכן אנחנו, עניתי לה מישראל.
היא חייכה לקחה אותנו הצידה, ישבנו על ספסל והיא סיפרה שהיא הייתה בישראל
לפני שנה במסגרת פרוייקט "תגלית".
השיחה גלשה להמון תחומים ונמשכה כחצי שעה.
קוראים לה ג'ולי והיא שאלה אותי אם אני מרגיש כאן משהו.
סיפרתי לה שאני דור שני לניצולי שואה ומפקד בצבא הגנה לישראל והכל מתחבר אלי.
הצער, הזיכרון, העצב השמות החרוטים, לרגע חשבתי שאני נמצא באיזו אנדרטה לזכר חיילי צה"ל
במקום כלשהוא בארץ.
גורל משותף של חפים מפשע.
"את זה אני שומעת רק מיהודים ו/או מישראלים. רק הם יכולים להבין את האובדן והסבל.
אחרים לא מתחברים לזה בכלל".
במקום ההוא, באותו הזמן, הרגשתי הכי יהודי והכי ישראלי שאני יכול להיות.
ולמרות ניסיוני, הסתובבתי שם עם הרבה סימני שאלה שחשבתי שהם קיימים רק במדינת ישראל.
תמונות מהמקום:
הכניסה לתור...
חלק מהאתר
אחד משני המפלים
...השמות החרוטים מסביב.
העץ המפורסם
Freedom Building בניין עצום שנפתח שבוע לפני שהגענו, אבל לא למבקרים.
הוא בדיוק ההיפך מהזיכרון של המפלים, מתנשא לגובה רב, מסמל תקווה, גאווה, חופש ועוצמה.
וסרטון וידאו מיוטיוב (לא הספקתי עדיין לערוך את הסרטונים שלי אבל זה בדיוק מה שצילמתי...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
