לפני יומיים נהרג חייל, שלומי כהן, בגבול הלבנון.
גבול שידע פרצות רבות, גבול שבו נחטפו 3 חיילים ועל כך צה"ל יצא למלחמת לבנון השנייה הארורה.
אדם פרטי, בן 31 נשוי עם ילדה קטנה.
כתבה קטנה אחת בעיתון.
כמה שורות שאמרו עליו קרוביו.
והנה הוא נטמן בבית העלמין בחיפה.
וזהו.
נכון שהוא לא היה זמר מפורסם.
נכון שאת שיריו לא ינגנו שבוע שלם ברצף עד שימאס.
הוא לא זכה בשום פרס ישראל או אוסקר חשוב.
המפקד שלו ביקש ממנו להגיע לנקודה מסויימת והוא ביצע את הבקשה.
נכון, זה היה אירוע בודד.
נכון שהחייל הלבנוני היה "מעורער" ועשה מה שבא לו והוא "יענש" שם, בצבא לבנון.
נכון שאין כאן אחריות של אף אחד.
ונכון שמזכ"ל האו"ם בנק אי-מון דרש איפוק משני הצדדים.
נכון גם שצה"ל ירה באותו ערב על עמדה של הצבא הלבנוני ופצע כנראה חייל שלהם.
ונכון שכולנו שילמנו באותו ערב על הדלק של מטוסי חיל האוויר שחגו מעל לבנון.
בשביל כולנו הוא עוד שורה.
עוד חייל.
עוד מילואמיניק או איש קבע.
עוד אירוע בודד ספורדי, מקרי או כל מילה כזו המצביעה על "חד פעמיות".
עוד שורה ביומן המבצעים של חמ"ל פיקוד צפון.
אבל הוא היה אבא אהוב על ילדתו.
הוא היה בעל אהוב על אישתו.
בן להוריו.
מכריו בוכים, משפחתו אבלה.
וזהו.
הם נשארים עם הכאב והשכול.
ואנחנו נשארים עם הרב אילון,
חידוש הטיסות לטורקיה,
שופינג וכל מה שהוא ענייני דיומא.
גם אני לא הכרתי אותו ואני בטוח שזה חבל.
וכולנו עוברים ליום הבא, לעמוד הבא בעיתון.
לידיעה החדשה הטריה על נוחי דנקנר ו-אי.די.בי
ושוכחים מהר מאוד.
בעוד פחות מחודש נקיים אזכרה במלאת 14 שנים למותו של אבי.
ומקרה שלומי כהן, זה מזכיר לי בדיוק את ההתעלמות של כולם אחרי החודש הראשון.
כאילו שהוא לא היה קיים בכלל, החברים, ההנהלה, הוועד והעובדים.
כל אחד חשוב רק למי שבאמת הוא חשוב.
בשביל השאר הוא סתם עוד אחד.
האם כדאי בכלל להתאמץ בשביל מישהו מלבד המשפחה שלך?
אני בספק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
