בימים האחרונים יש כבר פצועים בדרגות פציעה שונות.
שלשום נהרג ילד בן ארבע וחצי.
היום יש שוב פצועים.
בעוד כמה שעות אני לא אהיה כאן שוב.
נראה לי שזה נמאס.
נמאס לי להפרד מהמשפחה, מהעבודה ומכם הקוראים כאן בישראבלוג.
האם אני חושב שזה יסתיים?
האם יהיו עוד פעמים כאלו?
האם זה יגמר בזמן הקרוב?
הייתי רוצה להשיב על השאלות בלאו מוחלט, תאמינו לי.
מבחינה פוליטית, אפילו תומכי אוסלו לדורותיהם שותקים.
זו לא שעתו היפה של השמאל הפוליטי בישראל.
השתיקה שלהם רועמת ואני מקווה שהיא תשקוט ביחד עם החמאס ל-40 שנה.
מבחינה צבאית, יהיו שוב קורבנות והרוגים ובכי והרבה דמעות.
אבל אין לנו ברירה, זו מלחמת אין ברירה.
לא יכול להיות שמבוקר עד ערב יש אזעקות.
לא יכול להיות שיותר מ-100 רקטות או פצמ"רים נורים כל יום.
לא יכול להיות שמיליוני אנשים יחיו כמו חפרפרות במקלטים או בממ"דים.
לא יכול להיות ובלתי נסבל.
הפעם בשבילי זו לא תהייה עזה.
זה יהיה קצת יותר רחוק.
ובכל מקום שבו אהיה, אדאג לבן הנמצא כבר מוכן לכניסה חוזרת לעזה, הוא ועוד אלפים.
ועם כל האהבה שלי והדאגה לכולם באשר הם, אני אדאג לו קצת יותר.
ואלו לא יהיו מנהרות, זה יהיה אחר.
הכל יכול להשתנות ולעצור, אבל להבנתי את מה שקורה כאן, זה לא יקרה.
מקווה לחזור במהרה.
תשמרו על עצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
