הפוסט הזה נכתב כדי לחזק את כל מי שחושב שכאן זה המקום שהוא רוצה להיות.
אני לא יודע אם להגדיר מקום כתיבה וירטואלי כ"בית".
כל אחד מגדיר לו את הסביבה שלו לבד ורק הוא יודע מה גורם לו להרגיש בבית.
לפני שנה בערך פנו אלי מ"תפוז" לבוא ולכתוב שם.
כשהבנתי שאני אחד מהרבה מאוד אנשים, התאכזבתי כי חשבתי שהם גילו אותי והנה "יריבו" עלי
וממש יסכימו לשלם הון עתק ולו בלבד שאכתוב שם, בתפוז.
אז ניסיתי. לא כתבתי שם דברים חדשים אלא לקחתי כ-30 פוסטים ופיזרתי אותם לאורך תקופה של כמה חודשים
במקביל לישראבלוג.
נהנתי? לא כי לא היה בזה שום חדש.
קיבלתי פרגון? גם לא משהו מלבד זה שהעורך, אותו אחד שפנה אלי, שם כ-10 פוסטים בעמוד הראשי של תפוז
שם זה נקרא "בול" והחששיפה היא לפי צבעים, וזה היה להבנתי כדי שהוותיקים יכירו את "הצעיר" ויבואו לקרוא.
חזרתי לכאן כי רציתי ואני רוצה להשאר כאן.
למרות הממשק המיושן ובעיות בשרשור תגובות ותגובות נעלמות וכל מה שקוראים "אתר ישן"
(אין לי מושג בתכנות או ב-HTML ואותי לא מעניין שזה יהיה באופיס) הרגשתי כאן כמו דג במים המוכרים לו הייטב.
אולי החוויה הכי מעוררת הייתה שאתה חייב למצוא חברים חדשים.
כמו אותו הילד שמגיע לכיתה א' מעיר אחרת וכולם כבר מכירים את כולם ורק אתה מסכן, מבוייש ועומד בפינת הכיתה.
אני מחזק את ידי קנקן התה וטליק שעושים מאמצים גדולים להשאיר את המסגרת הזו כמו שהיא או בקונסטלציה אחרת,
העיקר שנשאר כאן כולנו כי זה מרגיש לנו טוב ואחווה משופת תמיד תורמת למורל, לחיוך ולעשייה משותפת.
תחושות הבטן שלי, והלוואי וזה לא נכון, הן שמישהו החליט שאין למקום הזה זכות קיום.
בפעם הקודמת האמנתי שזה עבר חלף לו והניצנים נראו בארץ. מסתבר שזה לא נכון.
בפעם הקודמת בעטו בנו דרך הדלת, חזרנו מהחלון, מה עכשיו יהיה כשירצו לבעוט בנו?
לתחושותיי האישיות ולאור כל הסטטיסטיקות שהוצגן ע"י קנקן התה, אין לנו תוחלת.
האם אנחנו מחוברים למכשירי החייה ומחכים לאות שינתקו אותנו מאותן מכונות מחזיקות חיים?
אני לא יודע מהן התוכניות הבאות ואני בטוח ששקדו עליהן לא מעט.
באתי לכאן כדי לתמוך בשני החברים שעושים בשביל כולנו ומקווה שהדבר יצלח בידם.
ראיתי מערכות מתפרקות, מפעלים נסגרים ועובדים מושלכים הבייתה. זה היה עצוב מאוד וקשה.
ישראבלוג הוא לא מקום עבודה, פרנסה או מציל חיים, במובנים הטוטאליים של המילים האלו.
ישראבלוג הוא קהילה שצמחה מכלום. כשבחוץ הייתה שממה ושיממון, כאן נבנו צריפים מודרניים.
עם הזמן השממה שמסביב הפכה לערים גדולות וצבעוניות וגורדי שחקים הוקמו לרוב. ואנחנו נשארנו עדיין בצריפים...
אז לא אכפת לי להשאר בצריף חמים ונעים שמכל חלון אני יכול לראות את השכנים שלי, לנוף לשלום, להגיד חג שמח
ולבוא עם אלבומי תמונות של הטיול האחרון ולשתף בחוויות.
אני לא רוצה לראות בולדוזרים הורסים את שכונת הצריפים.
ואם יגיעו בולדוזרים, אני רוצה לראות בולדוזרים שהורסים את הצריפים ונותנים לנו בית אחר כמו "פינוי בינוי",
משהו שכולנו נהייה גאים בשכונה שלנו ונמשיך לחיות בה בכייף.
ובהזדמנות זו, חג סוכות שמח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
