12 באוקטובר 2000, לפני 14 שנים.
שני חיילי מילואים שנסעו לבסיסם, נכנסו בטעות לעיר רמאללה.
השניים שנהגו במכונית עם לוחיות זיהוי צהובות, זוהו מיד כישראלים.
הם נקלעו לפקק במרכז העיר ושוטרים פלסטינים שהיו במקום דרשו מהם להתלוות אליהם, באיומי נשק,
לחקירה במשטרת אל-בירה.
זו הייתה תחילת האינתיפאדה השנייה, ההמון המשולהב והייצרי מאוד, שולהב ביתר שאת ע"י השוטרים
שלקחו את החיילים לחקירה, דרש את דמם.
אחד השוטרים פתח את הדלתות וההמון המרוגש כולו עד אקסטזה, נדחף לתוך חדר החקירה.
אחרי דקות ספורות, החיילים כבר לא היו בין החיים.
האספסוף היכה בהם בכל מה שהזדמן לידיו, החל בכסאות ועד שדכן משרדי.
הגופות נזרקו לרחוב דרך החלון ושם המשיכו ועשו שפטים בגופות החיילים.
הייתי אז בשכם, הוקפצנו להתרבות אבל הפוליטיקה נצחה ולא הורשנו להכנס פנימה.
אני זוכר שלקח לי כמה שנים להעלים את המראות הקשים מעיניי.
את אותו אחד שבידיו המוכתמות בדם החיילים יצא אל החלון, מראה את ידיו הטבולות בדם
כולו אחוז אמוק.
הקהל שבחוץ הריע לאותו מחבל ממש כאילו היה כוכב עלה על הבמה.
החיילים נזרקו מהחלון, נתקלו בעץ שצמח שם, ואחד הפורעים שם הרים חלון והיכה בגופת החייל המת.
מדינת ישראל, בעזרת צה"ל, באה חשבון עם אותם מחבלים צמאי דם שרצחו שני ישראלים
על לא עוול בכפם, רק בשל היותם ישראלים ויהודים בלבד.
מאז השתנו נהלים והוצבו מחסומים יותר ברורים ונקודות החיכוך גובו ועובתה השמירה.
יחד עם זאת, מדי פעם שומעים על ישראלים הנכנסים לשטחים של הרשות הפלסטינית כדי לסחור שם
או כדי לקנות יותר בזול.
כל אחד כזה חייב לזכור מה שקרה אז ולא להתפתות. מחיר חיי אדם יקר מפז.
לזכרם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
