"בלהט המלחמה" בקיץ האחרון, שכחתי לשמוח.
שכחתי לשמוח על פרוייקט שהצבתי לעצמי והגיע לסיומו.
כל כך לא הייתי בעניין שמחות גם לפני זה, שממש הזנחתי את החגיגות.
המעטפה הייתה סגורה כמה שבועות מונחת בינות לחבילת ספרים.
בין "כסה לעשור" החלטתי להוריד לה את הכיסוי ולפתוח אותה, למרות שידעתי מה היא מכילה.
החיוך שהיה מרוח על פני היה ארוך ומהנה ובאותם רגעים הכל עבר לנגד עיניי.
עברו שם בסדר כרונולוגי, אבל עם קפיצות בזמן, שיחת הייעוץ עם כל הקהל שהגיע, השיחה עם היועצת
על מה אני רוצה, קורסים שאהבתי, קורסים שממש לא, הציונים, המרצה מהקורס "דמוקרטיות ודיקטטורות"
שהקשתה עלי את הלימודים כיוון שבאה בחולצות צמודות או מכופתרות למשעי 
, הקורס הראשון של "דיני חוזים"
שהכניס אותי שוב לאקדמיה אחרי כמעט 20 שנה, הקורסים של "מלחמה ואסטרטגיה" ו"ממשל ופוליטיקה"
וגם שני קורסים של כייף "ספורט וחברה" ולגדול עם טלוויזיה" ועוד ועוד.
במעטפה היה מכתב שמבשר כי סיימתי את לימודי התואר הראשון (הנוסף) במדע המדינה.
מבחינתי הקצבתי לעניין 4 שנים, סיימתי תוך 3 שנים וחצי (למדתי גם בסימסטרי קיץ, ללא הפסקה)
זה הזמן להודות למשפחה הקטנה שלי ובמיוחד לזוגתי שהייתה שותפה למאמץ בעידוד, בפרגון, גם כשלא היה קל,
כשהייתי צריך לשבת ללמוד עד מאוחר או להכין עבודות ועבודות סמינריוניות ובכל שעה שהיא קמה בלילה, אני הייתי ער...
כל הלימודים האלו היו לימודים עצמאיים שכן באוניברסיטה הפתוחה אין חברים, הכל נעשה לבד בינך לבין עצמך.
הסבלנות וחריקת השיניים השתלמה, נהנתי מכל רגע ורגע, מכל מבחן, מכל עבודה שעשיתי.
מה שרציתי הושג והממוצע הוא 91.
עוד בטרם קיבלתי את המכתב הזה, יצרתי קשר עם מחלקת הרישום באוניברסיטת בן גוריון.
הכייף הזה גירד את החלודה עד שהמתכת נצצה מתחת כאילו הבריקו אותה.
ואז אתמול הגיע המכתב הבא המבשר לי שהתקבלתי ללימודים לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.
אני לא יכול לפרט כרגע מה הלימודים כיוון שהם קשורים גם לעברי וגם למקום שאני עובד בו אבל דבר אחד אני כן
יכול לגלות לכם.
עזבו את הגאווה שיש בי על ההישג הפרטי הקטן שלי, אין משהו שהוא בלתי מושג.
נכון שבלימודים גבוהים לתארים אקדמאיים יש צורך בכסף והרבה ממנו, אבל ראיתי במהלך הלימודים אנשים שהתייאשו.
אנשים שבמבחן השני או השלישי נכשלו ולא הלכו למועד ב' או שהלכו למועד ב' וגם שם נכשלו והפסיקו.
אחרי ששילמו אלפי שקלים הרימו ידיים, נשרו בדרך.
לימודים אקדמאיים הם ריצת מרצתון, לא "ספרינט", אולי אפילו ניתן להגדיר אותם כמסלול מכשולים שעם כל קפיצה מעל מכשול
יש שמחה עד המכשול הבא, שגם אותו עוברים ואז יש פחות מכשולים והדרך מתקצרת, אם נופלים, קמים וממשיכים הלאה, אסור לוותר.
אני אחד שלא מוותר לעצמי במיוחד כשהמטרה לנגד עיניי והיא חשובה לי כמו הלימודים שרציתי בהם מאוד.
("לא מן המניין" כי הם לא קיבלו את גיליון הציונים עדיין, משהו פרוצדורלי, אבל זה "בקטנה" כי זה נשלח אליהם שוב...)
אז ככה מתחילים שנה חדשה מבחינתי.
השנים הקרובות יהיו מאתגרות מאוד גם בתחום המקצועי וגם בתחום הלימודים.
לא יהיה קל אבל כמו שאני מביט עכשיו לאחור וכולי סיפוק והנאה, אני בטוח שכך יקרה גם בעתיד.
ומשפט אחד על מה שכתב קנקן התה בפוסט האחרון שלו והצטרף לטליק, אולי, מבחינתי, מכיוון ששני הפוסטים
נכתבו ביום הכיפורים, לפני תפילת נעילה, אני מקווה ש"אלוהי הבלוגים" שמע את תפילתם, המביעה את תפילתנו כולם,
שהמקום הזה ישאר חי, אחרת למי אני אספר את הכל? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
