(כל השמות בדויים השאר אמת לאמיתה)
את רונן פגשתי בפעם הראשונה ביום חמישי אחה"צ.
רונן ילד בן 10 בכיתה ה.
במסגרת התנדבות בקהילה נפגשנו 3 אנשים עם תשעה ילדים מבי"ס יסודי בעיר מגוריי.
ההתנדבות הזו נועדה לעזור לילדים עם קשיים במקצועות הלימוד בכיתה.
הפגישה הייתה מתוחה.
הילדים ישבו במעין כיתה קטנה ואנחנו עמדנו שם והצגנו את עצמנו.
ביקשנו להבהיר שאנחנו לא מורים וגם לנו יש ילדים בגילאים שלהם.
עשינו היכרות בין כל הילדים ושאלנו איזו עזרה כל אחד מהם היה רוצה לקבל.
כל אחד אמר מה שהוא רוצה חוץ מרונן שהיה ביישן.
התחלקנו לקבוצות כל אחד מאיתנו קיבל שלושה ילדים.
רונן היה בקבוצה שלי.
ילד שחום וצנום, שיער שחור, עיניים שחורות וגדולות סקרניות.
עזרתי לשני האחרים בשיעורים בחשבון ובאנגלית והתפנתי לרונן.
רונן היה בלי תיק או ספרים.
"אני לא צריך עזרה בלימודים, אני מסתדר" אמר
למה אתה כאן שאלתי
"לא יודע, אני ביקשתי להגיע אבל אני לא בטוח שתוכל לעזור לי" אמר ועינייו הושפלו.
ביקשתי מחבריי האחרים שישגיחו על הקבוצה שלי ויצאתי עם רונן החוצה.
הרגשתי שהילד חנוק ורוצה לדבר.
ישבנו על המדרגות, רונן ואני.
בוא ספר לי מה מציק לך ניסיתי
"אתה לא תוכל לעזור לי" התעקש.
איך אתה יודע? התעקשתי גם אני, דבר בוא נראה. חיכיתי
לקח לו דקות ארוכות להיפתח.
"אבא שלי עובד בזבל" אמר.
אתה מתכוון שהוא עובד במחלקת התברואה של העירייה שאלתי
(ככה מייפים את השמות של המקצועות שאף ילד לא רוצה להגיד שהמקצוע של אביו הוא
לאסוף את פחי האשפה בשכונות העיר)
"גם אתה אומר שהמקצוע של אבא שלי כזה? זה נשמע כאילו הוא רופא..." המבט שלו היה עצוב.
"אני רוצה שאבא שלי יעבוד במפעל, שיקחו אותו בהסעה כמו את ההורים של החברים שלי.
אני לא רוצה שההסעה שלו תהייה על האוטו זבל מאחורה איפה שכל הריח המסריח.
אני רוצה שאבא שלי יקח אותי לעבודה בחופש כמו שלוקחים את כל הילדים, אני לא רוצה
לעמוד שם על המדרגה הזאתי שאבא שלי עומד ומחזיק במעקה של המשאית עם הכפפות המלוכלכות..."
בהתחלה הייתי קצת חסר מילים.
רונן, אבא שלך מביא הבייתה משכורת שמפרנסת אותך ואת האחים שלך (יש עוד 2 אחרים הוא באמצע)
קונים לך בגדים ומשלמים לביה"ס, אתה מקבל ספרים ומשחקים כמו כל האחים שלך ועוד דברים
וכל זה מהמשכורת של אבא שלך שעובד קשה. לא צריך לזלזל בעבודה של אבא שלך. ניסיתי...
"אבא שלי מביא הבייתה דברים שאנשים זורקים ומסדר אותם. פתאום יש לנו כסא חדש או כורסא בסלון,
הטלפון בבית התקלקל אז הוא מצא משהו וסידר ועכשיו יש לנו טלפון "חדש" בצבע ירוק.
לא אכפת לי שאני לא הולך לקייטנה כמו כולם או לסרטים כי אין כסף, איכפת לי שהמקצוע של אבא שלי
הוא זבלן. אני אוהב אותו מאוד אבל לפעמים הוא בא הבייתה וגם אחרי שהוא מתקלח יש לו ריח..."
הבנתי שהעניין קצת יותר מורכב מהיכולות או הסמכויות שלי אבל רציתי לנסות.
ביקשתי את הטלפון של אחד ההורים שלו.
"אתה מתכוון לפלאפון? אין לנו כזה בבית חוץ מהטלפון הירוק. תרשום"
רשמתי את מס' הטלפון.
באותו הערב דיברתי עם אמא של רונן, הצגתי את עצמי ואת הפרוייקט וביקשתי לדבר עם האבא.
אביו של רונן, יורם, ענה הוא חשב שמשהו לא בסדר עם רונן.
דיברנו והזמנתי את שניהם, אותו ואת אישתו, אלי הבייתה לקפה.
לקח לי קצת זמן לשכנע אותם שאני רוצה לדבר על רונן, אבל בסוף הם נעתרו.
דאגתי שהבית יהיה ריק והם הגיעו אחה"צ של יום ראשון.
סיפרתי להם הכל וביקשתי להבהיר שאני לא פסיכולוג אבל אני רוצה לעזור לילד ואשמח לשמוע מהם רעיונות.
האב התבייש. לא אמרתי בדיוק מה רונן אמר אבל הוא הבין. האם שתקה ונעצה מבטה בשטיח שאין לי...
5 שנים שהוא עובד במח' התברואה של העירייה. לפני עבד במפעל ופוטר בעקבות העברת היצור לסין.
"זו העבודה שלי ואין לי כרגע ברירה אחרת" אמר יורם בעצב.
תקשיב, יש לי רעיון שחשבתי עליו בסוף השבוע ואני צריך שיתוף פעולה מצידך.
אני רוצה לעשות סיור במח' התברואה יחד איתך ועם רונן. תן לו להרגיש שיש דברים חשובים במה שאתה
עושה, תן לו להיות גאה בעבודה שלך כמו כל ילד אחר.
הסטיגמה הזו של עובדי זבל בטח מטרידה אותך אבל מטרידה את רונן יותר.
כל אחד מספר על ההורים שלו והוא מתבייש. זו נקודת מבט פשטנית מאוד אבל מאוד חשובה לו.
גם אנחנו כשהיינו ילדים היה חשוב להגיד לחברים שאבא שלנו הוא הכי טוב בעולם ועובד במקום נחשב.
הסיכום של המפגש היה לקבוע יום שרונן ואני נצטרף לסיור.
הכל סודר עם מח' התברואה, גם אני זרקתי מילה אצל מישהו שאני מכיר.
אספתי את יורם ורונן, ונסענו לסיור.
התחלנו את הסיור בעירייה, רונן קיבל הסבר על כל מחלקות העירייה ומה עושים בהן העובדים.
משם נסענו לאתר הפסולת וראינו מכונות למיחזור פסולת ואת מקום ההטמנה.
מנהל האתר סיפר על החשיבות של מיון הפסולת וההטמנה הנכונה שלה כדי לא לזהם את
מקורות השתיה במי התהום.
אחד מנהגי הטרקטורים העלה את רונן על גבי הטרקטור הגדול והראה לו איך הוא נוסע ואיך הוא מתפעל אותו.
משם נסענו לאגני החימצון שקולטים את הביוב של הבתים ומפיקים מהם מים לתעשיה ולחקלאות.
כל הסיור רונן חייך והיה שמח. הוא שאל שאלות נבונות וקיבל תשובות עם הרבה סבלנות ואורך רוח מהאנשים
המקצועיים. רונן ואביו היו צמודים כל אותו היום.
נראה שמשהו כזה הם לא חוו הרבה שנים, הקירבה הזו של הורה וילד, אב ובנו.
בסוף הסיור נכנסנו למקום שבו יורם מגיע כל סוף יום עבודה מתקלח מהריחות הלא נעימים
ואוכל ארוחת צהריים בחדר האוכל עם חבריו לעבודה.
הפעם היה שם שולחן צנוע עם פיתות סלטים נקניקים שונים, פירות ושתיה קלה.
כולם חיכו לרונן וליורם.
כשנכנסנו לחדר האוכל הקטן שלושתנו היינו מופתעים.
יורם הסתכל עלי כאילו שואל אם הייתי בעניין ואני הרמתי את כתפיי למעלה כאומר שגם אני מופתע.
את כל העניין סידרו חבריו ומנהלו של יורם. רונן זכה להכיר את חבריו לעבודה של אביו ואת מנהלו.
בתום הארוחה הורדתי אותם בביתם והמשכתי לדרכי.
שיחת הטלפון לא איחרה לבוא.
"אני כל כך שמח שהיינו ביחד היום ותודה לך על ההקשבה" כך אמר יורם.
שמחתי להיות חלק מזה ולמרות העבודה הקשה שלך אני חושב שצריך להקדיש יותר זמן לילדים.
להסביר להם על מקום העבודה, לדבר על הקשיים שיש לך ביום יום אבל גם את הדברים הטובים
למרות שהם לא תמיד נמצאים שם כל יום. חשוב לתת לילדים שלנו להיות גאים בנו, זה משפיע על חייהם
גם בהווה וגם בעתיד.
"אתה צודק, אמר אביו של רונן, לפעמים מחוסר ברירה מגיעים למצבים שמה שחשוב זו העבודה
והפרנסה ומתעוררים כשמאוחר מדי..."
לא התווכחתי עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
